ד. התשובה היא שגם במשטר המשפטי ששרר לפי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה, לא יכולה היתה פיק"א כיוצרת ההקדש להחליף נאמן בנאמן אחר , כמהלך חד צדדי. כך משלא הומחש ששיירה
--- סוף עמוד 33 ---
לעצמו כוח לעשות כן בכתב ההקדש (או תנאיו, משעה שמדובר על הקדש - למעשה, בלא כתב הקדש).
משעה שמדובר על הקדש למעשה, עליו הוצהר לצורך הכרעה בהליך זה מכוח סע' 17(ג) לחוק הנאמנות, הרי שניתן וצריך הגיונית "להרחיב" זכותו של יוצר ההקדש לשנות מתנאי ההקדש אם שמר על זכותו לכך בכתב ההקדש: הרי בהקדש למעשה אין כתב הקדש. לכן יש להחיל כאמור תנאי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה , גם על הקדש - למעשה שנוצר בתקופתה (וסע' 37 שבה הכיר באפשרות קיומו), בלא כתב הקדש. היינו שיוצר ההקדש יכול היה עקרונית לשייר לעצמו כוח זה בשלב ההקדשה, גם בלא כתב הקדש. גם בפקודת ההקדשות לצרכי צרכה בסע' 21(ג) הוכר כוחו של יוצר ההקדש לקבוע בכתב ההקדש דרך לפטר נאמן (וממילא יכול היה לשייר הכוח הנ"ל לעצמו בכתב ההקדש). ומשבהקדש למעשה עסקינן, ההנחה הסבירה צריכה להיות שיכול היה המקדיש לשריין לעצמו כוח משפטי זה בתנאי ההסכמה מול הנאמן, לעת יצירת ההקדש, גם משאין כתב הקדש כדין.
אלא שאז כמובן עשוי שתתעורר בעיה ראייתית להמחיש שאכן שייר לעצמו יוצר ההקדש כוח זה בפועל, מפורשות ולא במשתמע, בתנאי יצירת ההקדש שמול הנאמן. מפורשות אמרתי, שכן כוח מעין זה ששומר לעצמו יוצר הקדש בתנאי ההקדש, ועוד בסיכום בעל פה שמול נאמן, אינו נלמד כדבר המובן מאליו; ובודאי שאין להניחו כברירת מחדל ביחס לנאמנות. טעון הוא בפירוש הוכחה. באין הוכחה, ההנחה צריכה להיות שהמקדיש לא שייר כוח זה לעצמו בתנאי ההקדש, לעת יצירתו. אותה בעיה ראייתית עשוי שתחריף ניכרות בחלוף השנים אם לא נשמר תיעוד כתוב שיכול ללמד על כך, והטענה היא להבנות שבעל פה. מכל מקום אין טענה בענייננו, ולבטח לא הוכח כזית, שפיק"א שימרה לעצמה בתנאי ההקדשה כוח כזה של החלפת האגודה בנאמן אחר לניהול והחזקת בית הכנסת. הדבר אף אינו מתיישב הגיונית עם המסמכים שעד 1957 , כאשר ההקדש נוצר כאמור הרבה קודם (וראה להלן).
ו. כאמור, פקודת ההקדשות לצרכי צדקה גם היא לא אפשרה למקדיש להחליף נאמן אחד באחר, אלא בהתקיים אחת מחלופות החוק, שאף אחת לא הומחשה במקרה דנן ביחס למשיבה 2 או לקודמתה אגודת בית הכנסת. ואף נאמן ההקדש לא יכול היה להסתלק מתפקידו כל אימת שהיה ברצונו לעשות כן: