מן התכתובת שבאה בשנים שלאחר מכן עולה שהאגודה אכן השתהתה בקיום התחייבויותיה; אלא שלא במכתב ב"כ פיק"א למרשתו מ 1954 ולא בהתכתבות שלו מול האגודה עצמה נזכר טעם זה כטעם לביטול ההסכם או החלטת פיק"א להעביר המקרקעין ע"י העיריה. למעשה אין מסמך שהוגש וממנו ניתן ללמוד על ביטול של הסכם 1940 ע"י פיק"א. בכלל, ומן הטעם של הפרתו על ידי האגודה בפרט.
--- סוף עמוד 35 ---
ח. סיכום ביניים: בין השנים 1924 ל 1940 (מועד מדויק לא ידוע) הקדישה פיק"א את המקרקעין לצורך הקמת בית כנסת, כאשר כנאמן מינתה את האגודה.
ב 1967 חתמו פיק"א והעיריה על הסכם שנפקותו היתה אמורה להיות כפולה: ראשית , באה התחייבות להעברת בעלות במקרקעי בית הכנסת וכל המבנים שעליהם – לידי העיריה. התחייבות זו צלחה יפה. שנית, נראה שהכוונה היתה להחליף זהות נאמן ההקדש גם אם לא צוינו הדברים במפורש, כאשר בשלב ראשון ובפועל היתה העיריה אמורה לתחלף האגודה עד למינוי ועד מנהל שישמש כנאמן. לא נראה שפיק"א כיוצרת ההקדש, הבחינה בין ניהול פנימי וחיצוני של בית הכנסת, וברור ששניהם כאחד נתפסו על ידה כתפקידו של הנאמן. מכל מקום אין שום רמז לאבחנה שכזו. דומה כי האגודה מכל מקום מלאה בפועל גם "הואקום" שנוצר באין ועד מנהל שכזה, שיכול לדאוג לנהל במישרין את מנייני התפילות וכל הקשור בניהול בית הכנסת.
אלא שכוונת פיק"א להעביר האגודה מתפקידה כנאמן ממילא לא נעשתה בדרך תקיפה משפטית. לפיכך, ובהיעדר קביעה מחייבת של בית משפט, נותרה האגודה – כיום המשיבה 2 - כנאמן ההקדש עד היום. ואף העיריה אינה חולקת על זכותה של האגודה להחזיק ולנהל את בית הכנסת, כפי שאכן עשתה ברצף כל השנים הן לפני והן אחרי העברת המקרקעין לבעלות העיריה.
20. זה המקום לשוב ולהזכיר הטעם בגינו מדגיש המבקש מעמדה של אגודת בית הכנסת אף בשאלת החזקה כדין, ולא רק בשאלת הבעלות. טעם הדבר הנו הסכם מיום ב' באייר תשס"ט (26.4.09), שנחתם בין המשיבה 2 מחד לבין המבקש וועד קהילת בעלזא מאידך. לרקע ההסכם התייחסתי כאמור בהרחבה בפסק דיני מיום 20.12.09. לא אשוב ואסקור הרקע שהוליך לחתימת ההסכם, בעקבותיו החלה קהילת בעלזא להתפלל ולקיים שעורי דת בבית הכנסת הגדול. עם זאת לאור החשיבות כן אשוב ואזכיר להלן עיקרי ההסכם עצמו:
כותרת ההסכם מאזכרת ההסכמה לאשר לקהילת בעלזא להתפלל בבית הכנסת ולוועד הקהילה לנהל המנינים והתפילות. זוהי ההסכמה החשובה לענייננו. ההסכם מונה שורה של הסכמות נוספות, שכללו גם הסמכת קהילת בעלזא לשפץ. העיקריות בהן: