--- סוף עמוד 41 ---
זירת הטענות המשפטיות מנקודת ראות של העיריה, ולא הצגת טענות הנצים בכללותן, לרבות בדבר ההקדש, ההיסטוריה של הנכס, ההסכם המוקדם מ 1940 בין פיק"א לאגודה וכו'.
בהתאם, אף ניסוח התשובה של נציג היועמ"ש הנו זהיר, משיב למכתב על פי התשתית העובדתית שהוצגה בו, ויפה שכך.
לאשורה אף אין כאן עמדה של היועמ"ש שנועדה על פי כותרתה להצגה בביהמ"ש אלא מכתב תשובה למכתבו של היועץ המשפטי לעיריה – שאף הוא צורף בלא רשות. למותר לציין כי לא המשרד לשירותי דת ולא היועמ"ש ביקשו לתן עמדה פורמאלית בהליך. היועמ"ש לא ביקש להתייצב בהליך כפי שנתבקש על ידי היועץ המשפטי לעיריה במכתבו. מעבר לכך אין בכוונתי להתייחס לאותו מסמך שלא התבקשה ולא ניתנה רשות לצרפו.
ג. לגוף העניין אין ממש בטענת המבקש כי המשרד לשירותי דת והעיריה הם שאמורים לנהל את בית הכנסת. ראשית, לא משרד הדתות ולא העיריה על פי ההסכם מ 1967 היו אמורים לנהל במישרין בית הכנסת. ההסכם דיבר כאמור בועד מנהל שהוא שינהל את בית הכנסת, וחבריו אמנם ימונו על ידי משרד הדתות והעיריה. אותו ועד לא מונה כאמור עד היום. שנית, ממילא כאמור, המבקש עצמו לא יכול מחד להיתלות בקונסטרוקציה של הקדש (שהתקבלה), ובמעמד המשיבה 2 כנאמנה של ההקדש (טענה שהתקבלה), ומאידך להתעלם מן הדרישות המחייבות שבדין ביחס להחלפת נאמן או אצילת סמכויותיו, לרבות בהקדש.
ד. ונניח שהיתה מתקבלת עמדת המבקש באשר למעמד המשרד לשירותי דת כמי שזכאי לנהל יחד עם העיריה את בית הכנסת אף כיום, ובהיעדר ועד מנהל, מה היה נובע מכך?: ראשית, אם המשרד והעיריה הם שרשאים לנהל את בית הכנסת במישרין בהיעדר ועד מנהל, הכיצד מנהלו המבקש עצמו? כמה מנהלים אמורים להיות לו לבית הכנסת ? פיק"א עצמה כיוצרת ההקדש לא הבחינה כזכור בין "ניהול פנימי" ו"חיצוני" של בית הכנסת. ואם משרד הדתות והעיריה הם הזכאים לניהול (אותו ניהול שהוכר כהחזקה מכוח ההחלטה שבערעור) , הכיצד רשאית היתה המשיבה 2 לנהל את בית הכנסת , והכיצד יכול המבקש להיבנות מן ההסכם עמה, אם המשיבה 2 לא היא שאמורה להחזיק ולנהל אלא המשרד לשירותי דת בשיתוף העיריה (אין בידי אדם וגוף משפטי להעביר יותר ממה שיש לו בדין).
ה. ועוד: בשורה התחתונה חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) אינו מכיר בבעלי מעמד נוספים להוצאת הצו, משעה שבמקרקעי רשות מקומית עסקינן, מלבד "הממונה" (ראש העיר בצירוף היועץ המשפטי של הרשות המקומית). הבעלות במקרקעין היא הנותנת לענין זהות הממונה. המשרד לשירותי דת או מי מטעמו אינו בגדר "ממונה" כהגדרתו בחוק, ולפיכך אין לומר שהתנגדותו מכשילה מעיקרא תקפות הצו.