.13בבג"צ 231/57 ועד עדת הספרדים, ירושלים ואח נ יו"ר ההוצל"פ, ירושלים, ואח' [1] נדון צו של בית הדין הרבני בירושלים להעביר רכוש של הקדש לנאמנים חדשים שמונו על-ידיו, ובית-משפט זה פסק, שאין לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בעניין זה. בית המשפט אמר בהקשר זה, בעמ' 642, כי -
"אנו מסכימים, שיכלו הרשויות החדשות של ההקדש להביא את הענין לבית המשפט כדרך שהציע בא כוח המבקשים (תביעה רגילה אל בית המשפט המוסמך י' מ'), אולם, לדעתנו, היו רשאים לשם כך לפנות בבקשה גם לבית הדין הרבני. אין חולק על כך, כי בית הדין הרבני ממונה על ניהול ההקדש בתוקף סימן 53לדבר המלך במועצה, ...1947/1922ומשמינה את המבקשים להיות נאמני ההקדש ומנהליו, ממילא היה מוסמך להטיל עליהם את כוח שיפוטו בכל אשר נוגע למילוי תפקידם".
--- סוף עמוד 274 ---
בע"א 256/71 אל סמאר נ' אל עלמי [2] אף נפסק, כי לבית-משפט אזרחי סמכות לדון בתביעה של מתוולי להקדש מוסלמי אשר מונה על-ידי בית הדין השרעי כנגד אדם המחזיק בנכסי ההקדש מכוח חיקוק. בהקשר לכך קובע בית המשפט בעמ' 510:
"קיים ספק בדבר, אם אמנם מוסמך בית הדין הדתי לדון בתביעת המותוולי נגד אדם שאינו בא מכוח מינויו, ובין אם ספק זה מבוסס הוא, בין אם לאו, מאחר שסמכותו של בית הדין אינה ייחודית, נמצא שהמשיב רשאי לתבוע את המערער לפני בית המשפט".
כאמור, שני פסקי הדין האחרונים אינם עוסקים ישירות בסוגיית ביטול שטר ההקדש, אולם אין בכך כדי לשלול את סמכות בית המשפט המחוזי. בפסקי דין אלו נדון הקדש דתי בבית-משפט אזרחי, כאשר סמכותו של בית המשפט לא נבעה מזהות הצדדים אשר התדיינו לפניו ולא הייתה תלויה בהם.
.14יתרה מזו, בע"א 27/49 לבנון נ' אלמליח [3] נדונה בקשה למתן צו המכריז על בטלותו של הקדש שנוסד בבית הדין השרעי ואשר אושר בבית הדין הדתי של העדה הספרדית. כבוד השופט זילברג בחן את השאלה, אם יש לראות את הפסק שניתן על ידי בית הדין של העדה הספרדית כייסוד הקדש במובן סימן 53(3) לדבר המלך במועצתו. השופט ענה על שאלה זו בחיוב, וזאת למרות מספר פגמים חיצוניים שהיו באותו פסק.
בהמשך פסק דינו קובע כבוד השופט זילברג, בעמ 80:
"היוצא מזה, כי בהופעתו, הודאתו וקיומו של המקדיש לפני בית הדין הספרדי, הוא ייסד מחדש את ההקדש שהיה פסול קודם לכן, וייסד אותו בדרך חוקית וכשרה, לפני בית-דין רבני של העדה היהודית, על פי סימן 53(3) של דבר המלך במועצה".