פסק-דין
השופט ע' גרוסקופף:
מהי התוצאה של הפרת צו שיפוטי שניתן מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, המורה לתובעת שהיא חברה בע"מ להפקיד ערובה למקרה שתחויב בהוצאות הצד שכנגד? סוגיה זו התבקשנו להבהיר במסגרת בקשת רשות ערעור, וזאת לאור לשונו החסרה של הסעיף, ועמדות סותרות שהובעו בעניין זה על ידי בתי המשפט המחוזיים. לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, ושמענו את טיעוניהם בעל פה, אציע לחבריי כי נבהיר עניין זה, הן בהקשר הכללי, והן בהקשר הממוקד בו התעוררה הסוגיה במקרה דנן – ערעור מס שהוגש על ידי נישום שהוא חברה בערבון מוגבל.
רקע
1. המשיבה היא חברה בערבון מוגבל שעסקה בתחום הבנייה (להלן: "החברה"). החברה נטולת נכסים, והחל מחודש ינואר 2015 אין לה פעילות עסקית. ביום 23.8.2017 הגישה החברה ערעור מס לאחר שנדחתה השגתה על שומת מס תשומות שהוציאה לה רשות המיסים – מנהל מע"מ לוד (להלן: "רשות המיסים" או "המדינה"). ביום 9.11.2017 הגישה רשות המיסים בקשה להורות לחברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך, וביום 28.11.2017 הורה בית המשפט קמא כי על החברה להפקיד ערובה בסך 25,000 ש"ח בקופת בית המשפט (להלן: "ההחלטה הראשונה"). החברה לא הפקידה את הערובה הנדרשת. בדיון שנערך ביום 2.1.2018 לפני בית משפט קמא טען בא כוח החברה כי אין לה פעילות עסקית או נכסים, ועל כן אין באפשרותה להפקיד את הערובה שנקבעה. עוד נטען על ידי בא כוח החברה כי בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") לא ניתן לסלק את ערעור המס אלא אך לעכב את הדיון בתובענה. לפיכך, ביקש בא כוח החברה כי הדיון בערעור יעוכב למשך שנה על מנת שהחברה תנסה לגייס את הכסף הדרוש להפקדת הערובה שנקבעה. רשות המיסים ביקשה מנגד לדחות את הערעור משלא הופקדה הערובה במועדה. בעקבות הדברים הללו הורה בית המשפט קמא לצדדים להגיש את עמדתם ביחס לשאלה האם ניתן למחוק או לדחות את הערעור בשל אי הפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות עליו התבססה ההחלטה הראשונה.
2. רשות המיסים הגישה טיעוניה בהתאם להחלטת בית המשפט קמא, ובמסגרתם היא ביקשה לתקן את בקשתה להפקדת ערובה כך שתתבסס גם על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "תקסד"א"), ולחלופין על תקנה 428 לתקסד"א. לאחר שבית המשפט קמא התיר את התיקון, הגישה רשות המיסים בקשה נוספת להפקדת ערובה במסגרתה התבקש בית המשפט להורות כי אם לא תופקד הערובה במועד שייקבע – יידחה ערעור המס של החברה.
3. ביום 13.8.2018 קבע בית המשפט קמא, בהחלטה מפורטת, כי אין מקום לחייב את החברה בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519 וגם לא מכוח תקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף דן בית המשפט קמא בשאלה מהי הסנקציה שיש להטיל על חברה בגין אי הפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות (עליו, כאמור, התבססה ההחלטה הראשונה). בית המשפט קמא סקר פסקי דין שונים של בתי המשפט המחוזיים, וקבע כי לשיטתו אין הוא מוסמך לדחות את התובענה בגין אי הפקדת ערובה, אלא אך לעכב את ההליכים עד שתופקד הערובה. זאת, ביסס בית המשפט קמא על הבאים: חוק החברות אינו כולל סנקציה בגין אי הפקדת ערובה, ובנסיבות אלו אין זה ראוי לאמץ סנקציה שנקבעה בדבר חקיקה אחר – תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – שהיא חקיקת משנה מוקדמת לחקיקה ראשית וספציפית הקבועה בחוק החברות. נוסף על כך קבע בית המשפט קמא כי אין זה ראוי לערבב בין שני דברי החקיקה – תקנה 519 מזה וסעיף 353א מזה, הואיל וחיוב תובע בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין הוא החריג ואילו חיוב חברה בהפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות הוא הכלל. מכאן הסיק בית המשפט כי החלת הסנקציה של דחיית תביעה במקרה של אי הפקדת ערובה תביא להפרת האיזון שקבע המחוקק, ולפגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות. לבסוף, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין יש לדחות את בקשת החברה להורות על עיכוב הליכים לתקופה של שנה לשם גיוס סכום הערובה, מן הטעם שכל עוד הערעור תלוי ועומד החברה אינה חייבת בהפקדת סכום המס שבמחלוקת.