הבקשה למתן רשות ערעור
4. רשות המיסים סבורה כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי. לשיטתה, ההחלטה יוצרת מצב בלתי מתקבל על הדעת לפיו אין כל נפקות לאי קיום החלטה המחייבת הפקדת ערובה להוצאות. רשות המיסים סבורה כי אי קיום צו שיפוטי להפקדת ערובה להוצאות מצדיק סילוק ההליך, וכי אין המדובר ב"סנקציה" כי אם בהפרת תנאי לקיום ההליך. עוד נטען כי בית המשפט קמא התעלם מהדין הנוהג, וכי בתי משפט מחוזיים נוהגים לדחות תובענות כאשר לא מקוימת החלטה להפקיד ערובה, גם אם ההחלטה התקבלה מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות. הדין הנוהג, כך נטען, מבוסס הן על החלת הסמכות הקבועה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר דחיית תובענה במישרין והן בדרך של היקש.
עוד נטען כי הפרשנות שאומצה על ידי בית המשפט קמא מביאה בהקשר של ערעורי מס לאבסורד, שכן במצב דברים זה נוצר לנישום-מערער תמריץ שלא לקיים החלטות בית המשפט המורות על הפקדת ערובה, הואיל וכל עוד ערעור המס תלוי ועומד הנישום אינו חייב, על פי דין, לשלם את סכום המס שבמחלוקת. למעשה, טוענת רשות המיסים, החלטת בית משפט קמא יוצרת לנישומים שהם חברות תמריץ שלא להפקיד ערובה, שכן במצב דברים זה הדיון ידחה, והן לא תאלצנה לשלם את המס שבמחלוקת.
בכל הנוגע לשאלה כיצד יש לפרש את התיבה "...ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה" הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות, נטען כי יש להעדיף את הפירוש לפיו העיכוב מתייחס לתקופה שקצב בית המשפט להפקדה ולא לתוצאה הנובעת מאי הפקדה, כלומר כסעד זמני ולא כסנקציה בגין אי הפקדת ערובה. אם לא כן, תישאר התביעה תלויה ועומדת לעד.
לבסוף, באשר לנימוק בית משפט קמא בדבר פגיעה בזכות הגישה לערכאות, נטען כי זכות זו איננה זכות מוחלטת אלא יחסית, וכי היחס בין הפקדת ערובה להוצאות לבין זכות הגישה לערכאות הוא יחס משלים, שכן תכליתה של הפקדת הערובה הוא למנוע שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות על דרך של נקיטה בהליכי סרק.
למען שלמות התמונה יוער כי רשות המיסים לא ביקשה לערער על קביעת בית משפט קמא לפיה תקנות 519 ו-428 לתקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות במקרה שלפנינו.
5. החברה סומכת ידיה על החלטת בית משפט קמא. לשיטתה, במצב דברים בו לא הופקדה ערובה להבטחת הוצאות בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות, אזי בית המשפט הדן בתובענה רשאי אך לעכב את ההליכים עד שתופקד הערובה, אולם אינו מוסמך למחוק או לדחות את הערעור. זאת ועוד, לשיטת החברה גם סמכות זו של בית המשפט לעיכוב ההליך מוגבלת ומסויגת בכך שקיימת לחברה האפשרות להוכיח כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, ובמקרה כזה, לשיטת החברה, בית המשפט אינו מוסמך לעכב את בירור ההליך כתנאי להפקדת ערובה.
לשיטת החברה לא ניתן להסתמך על תקנות 519 ו-428 לתקנות סדר הדין האזרחי לצורך פרשנות סעיף 353א לחוק החברות כדי לקבוע את הסנקציה שתוטל בגין אי הפקדת ערובה, שכן תקנות אלו הן דבר חקיקה משני, ואינן יכולות לסתור את הוראת סעיף 353א לחוק החברות, שהיא הוראת חוק ראשית.