נוכח היקפו הרחב של סעיף 353א, ניתן היה לחשוב שתקנה 519 – אשר "עוסקת באפשרות להשית ערובה על 'תובע', בלא להבחין בין סוגים שונים של תובעים" (עניין נאות אואזיס, פסקה 4) – אינה רלוונטית כלל ביחס לחברות, וכי לעולם לא יתעורר הצורך לבדוק האם הן באות בגדריה. נודה כי הפרדה כזו בין היחיד לבין חברה עולה מאמרות שונות בפסיקת בית משפט זה. ברם, תוצאת ההליך דנן מאתגרת הנחה זו, משום שעולה ממנה כי הפרת הוראה שניתנה לפי סעיף 353א תביא, לכל היותר, למחיקת התביעה – בעוד הפרת החובה מכוח תקנה 519 תאפשר לדחות את התביעה, תוך יצירת מעשה בית דין. על כן, ניתן לטעון כי בית משפט הדן בסוגיית הערובה נדרש לתת את הדעת על שתי הנורמות העשויות לחול על החברה התובעת, ולהבהיר בהחלטתו האם פעל מכוח ההסדר הכללי שבתקנה 519 (שהיקפה מצומצם יותר, והיא מטילה את נטל ההוכחה על הנתבע) או מכוח ההסדר הייעודי שבסעיף 353א (ההופך את הנטל, ומקל על חיוב החברה בערובה, אך אינו מאפשר לדחות את התביעה במקרה של אי מילוי ההוראה). כך, למשל, כאשר מדובר בתביעה שסיכוייה קלושים במיוחד, והתובעת היא חברה זרה נטולת נכסים בישראל, ניתן לטעון שיש לחייב אותה בערובה גם מכוח תקנה 519 – באופן שיאפשר בהמשך לדחות את תביעתה אם תפר את הוראת בית המשפט (לסקירת הקריטריונים לתחולת תקנה 519 ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1611-1616 (מהדורה 13, 2020)). להבחנה זו עשויה להיות חשיבות במצבים שבהם אין די בכלי המחיקה שמעניק סעיף 353א – דוגמת חברה ששבה ותובעת לאחר שתביעתה נמחקה בגין אי הפקדת ערובה, ולכן ניתן לשקול לגביה שימוש בתקנה 519 (בכפוף, כמובן, לקריטריונים המהותיים הקבועים בה) כדי להימנע ממצב של "סבב מחיקות" והגשה חוזרת ונשנית של התביעה. אכן, סעיף 353א נועד להחמיר עם חברות, ולהרחיב את הסמכות לחייבן בהפקדת ערובה, כך שקשה לקבל תוצאה לפיה סעיף זה דווקא יקל עמן, וימנע את דחיית התובענה בנסיבות שבהן זהו גורלו של תובע יחיד.
מכל מקום, מאחר שהצדדים לא התייחסו לסוגיה זו – ובהתחשב בכך שתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, העתידות להיכנס לתוקף בתקופה הקרובה, מסתפקות במחיקת התביעה גם ביחס לתובע יחיד – אין צורך להכריע בעניין.
5. סוף דבר, אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ע' גרוסקופף, הן ביחס לשאלה הכללית שעוררה בקשת רשות הערעור – והן ביחס למקרה הקונקרטי שלפנינו.
ש ו פ ט