לסיכום: המערער לא עמד בנטל להוכיח כי המשיכה שמשך מעודפי החברה בה היה בעל מניות מהותי היא הלוואה שקיבל מחברת ל.צ. זימרמן (ואף לא מחברת צ. זימרמן השקעות). הוכח כי למערער לא הייתה כל כוונה להחזיר את המשיכה שמשך לחברות אלו. קביעתו של המשיב כי משיכת יתרת הכספים בסך 2,200,000 ₪ היא הכנסה מדיבידנד מכוח סעיף 2(4) לפקודה, היא קביעה הוגנת וסבירה ובדין יסודה.
2) האם יש לייחס את משיכת העודפים לשנת 2012?
טענות המערער
54. המערער טען כי אין לייחס את משיכת העודפים לשנת 2012. נטען כי בשנת המס 2012 טרם התגבשה הכנסה מדיבידנד בידי המערער וכי הסכם השומה הוא הראיה לכך. בהסכם השומה צוין כי יתרת העודפים תקבל ביטוי בחברת ל.צ. זימרמן. בנוסף, לא נכתב בהסכם השומה כי יש לראות בעודפים של 2,200,000 ₪ הכנסה בשנת 2012 אלא ההסכם צופה פני עתיד. עוד נטען כי אין במחדלו של המערער להציג יתרת החובה בחברת ל.צ. זימרמן כדי להעניש אותו בהטלת מס שלא במקום ובמועד הראוי לכך, בהתחשב בעובדות.
55. עוד טען המערער כי העובדה ששנת 2012 היא השנה הראשונה שהייתה פתוחה בעת הביקורת, שנעשתה ע"י המשיב בשנת 2016, אין בה כדי לזקוף הכנסה לאותה שנה דווקא, כאשר באותו זמן ממש היו שנות מס נוספות בביקורת, השנים 2013 ו-2014. לטענתו, שנת המס 2014 "קלה יותר לעיכול" בענין זה, לאור העובדה שהמערער קרס בריאותית;
56. עוד נטען כי למערער הייתה כוונה בשנת המס 2012 להשיב את המשיכה לחברת ל.צ זימרמן ואחת האינדיקציות לכך היא כניסתו של מר וייס לשותפות במיזם. עדותו של מר וייס מחדדת את ההבנה שאין לראות בשנת 2012 כשנה שבה יש להכיר במשיכה של המערער כהכנסה בידיו. שכן, מר וייס מתאר בעדותו את הצטרפות חב' פנדום למיזם בשנת המס 2012, ומתאר את המיזם כמיזם שהיה צפוי באותה עת להשיא רווחים רבים וכן את האמון הרב שהיה להם במערער בשנת 2012, כמי שיכול היה ליצר רווחים.
עוד טען המערער כי אין זה הוגן מצידה של רשות שלטונית לעמוד עם שעון עצר, לא להפעיל שיקול דעת, ולא לעוצרו במקרים יוצאי דופן. לטענתו, מן הדין ומן הצדק להתייחס בהגינות לנסיבות האובייקטיביות שפקדו את המערער.
טענות המשיב
57. המשיב טען כי הנטל להוכיח, שבשנת 2012 משיכת הכספים הייתה בגדר הלוואה מונח לפתחו של המערער, וכי המערער לא הציג ולוּ בדל של ראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לתמוך בטענתו. עוד נטען כי טענתו של המערער סותרת את הגרסה שהציג בדיוני השומה.
58. עוד טען המשיב כי המערער לא ערך הסכם הלוואה עם החברה, לא דיווח ולא שילם מס על הכנסה מריבית לפי סעיף 3(ט) לפקודה, לחלופין החברה לא דיווחה ולא שילמה מס על הכנסה מריבית כפי שהיה מתבקש לו היה מדובר בהלוואה. משיכת הכספים בידי המערער לא הייתה בגדר הלוואה בשנת 2012 אלא בגדר משיכת כספים לצמיתות.
59. נטען כי ייחוס ההכנסה לשנת 2012 הקל עם המערער. ככל שההכנסה הייתה מיוחסת לשנת 2013 או לשנת 2014, בין אם כהכנסה מדיבידנד ובין אם כהכנסת עבודה, חבות המס של המערער הייתה גדלה בגלל שהיה על המערער לשלם מס בגין הריבית על יתרת העודפים שמשך לפי סעיף 3(ט) – והמערער אינו חולק על חבות זו – גם בשנים העוקבות עד למועד תשלום המס.
כך לדוגמא, לו השומה הייתה מיוחסת לשנת המס 2013, הרי שחבות המס שהייתה נדרשת לתשלום מן המערער בגין הריבית שצבר, הייתה גם בגין שנת 2012 אך גם בגין שנת 2013, והמערער היה בוודאי מלין על כך (החל מיום 1.1.2013 היה על המערער לשלם גם מס יסף בשיעור של 2% על הכנסותיו מעל לסכום של 811,5060 ש"ח לפי סעיף 121ב לפקודה).