המאפיין הראשון הוא, שאת הקנס אמנם משלמת החברה אך מי שנפגע מכך בפועל הם בעלי מניותיה. אמנם, גם במקרה של כליאת נאשם, נפגעים מכך בני משפחתו, אולם, במקרים אלו הנאשם, המרצה את עונשו מאחורי סורג ובריח הוא הנפגע העיקרי. בניגוד לכך, במקרה של תאגיד, כיון שהתאגיד הוא בבעלות בעלי המניות הם הנפגעים העיקריים מתשלום הקנס. כך ככלל, כך בעיקר במקרה שלפניי, בו נרכשו החברות, ובעלי המניות כיום אינם אותם בעלי המניות שיהו לחברות את בוצעו העבירות ובנוסף, החברת לא הפיקו כל טובת הנאה מביצוע העבירות, כך שלא ניתן לטעון שבעלי המניות, ולו הקודמים, הרוויחו מביצוע העבירות. אין בטיעון זה כדי למנוע הטלת אחריות פלילית על התאגיד, אולם בהחלט יש להתחשב בכך לעניין קביעת מתחם העונש.
שנית ובעיקר, קנסות משיעור מסוים ומעלה עלולים להביא את החברה לחדלות פרעון, או לקשיים כלכליים ניכרים, ואז הנזק יגרם לא רק בעלי המניות, אלא גם לנושיה של החברה, לעובדיה, ובמקרים של תאגיד גדול, גם לחברה בכללותה (ראו לעניין זה: Assaf Hamdani & Alon Klement, "Corporate Crime and Deterrence", 61 Stan. L. Rev. 271, 278 (2008) (להלן: חמדני וקלמנט, הרתעת חברות). מדברי הסניגור במקרה שלפני עולה כי במקרה שיוטל על הנאשמות קנס גבוה והן יקלעו לקשיים, יסגרו המפעלים ועשרות או מאותעובדים ימצאו עצמם ללא פרנסה. שיקול זה יש לקחת בחשבון בעיקר בתקופת משבר הקורונה בה ממילא יש אחוזי אבטלה גבוהים במיוחד.
אם מדובר בתאגיד המשקיע במשק, ומעסיק עובדים רבים, לרשויות אין אינטרס להביא לקריסתו. כך בעקבות המשבר הפיננסי האחרון בארה"ב, בשנת 2008, הועמדה לדין והורשעה פירמת רואי חשבון בשם Arthur Andersen, מהגדולות בארה"ב, ובסופו של יום פשטה רגל, וכל 75,000 עובדיה נותרו ללא פרנסה (על אף שבסופו של יום זוכתה בבית המשפט העליון). הדבר נובע בין היתר מכך שחברה מורשעת בארה"ב אינה יכולה לחתום חוזים עם הממשלה ושלוחותיה.
בהצעת החוק לתיקון הבניית שיקול הדעת, אחד התיקונים המוצעים הוא לחרוג ממתחם הענישה גם כאשר מדובר בנסיבות אישיות חריגות המהוות "נטל עונשי נוסף" על הנאשם (דברי ההסבר בעמ' 1079). יתכן כי ניתן לשקול את הסיכון להמשך קיום התאגיד במסגרת זו, אם כי לטעמי, ניתן לנצל הזדמנות זו של הצעה לתיקון הבניית שיקול הדעת, כדי לקבוע במסגרתו הוראות ספציפיות בנוגע לתאגידים.
בנוסף, יש הטוענים כי הטלת קנס כעונש יחיד משדרת מסר המפחית מן החומרה המיוחסת למעשים, שכן מדובר ב"מחיר" לעבירות שביצעו תאגידים, שבשל המגבלות עליהם עמדתי לעיל לעיתים אינו נתפש כמשמעותי במיוחד (ראו לעניין זה: John C. Coffee, "No Sole to Damn, No Body to Kick": An Unscandalized Inquiry into the Problems of Corporate Punishment, 79 Mich L. Rev 386 (1981)). ). כך, ב- Securities & Exchange Commission v. Bank of America, 653 F. Supp. 2d 507, 508 (S.D.N.Y. 2009) - שם שופט סירב לקבל הסדר טיעון שכלל רק מרכיב של קנס, על אף שמדובר היה בקנס של 33 מיליון דולר. מדובר היה בעבירות שנגעו למשבר הכלכלי בארה"ב ב-2008.