בעניין דוידוביץ, הפנו המערערים לדו"ח ועדת דורנר לתמיכה בטענתם כי אין ראיות ליעילות ההחמרה בענישה להרתעה. כב' השופט יורם דנציגר קבע כי אין לשעות לטענה זו כל עוד לא תוקן חוק העונשין וסעיפים 40ו' ו-40ז ' לחוק עומדים על מכונם (שם בפסקה 105 לפסק דינו) והוסיף כי מרבית המסקנות אינן נוגעות כלל ועיקר לעבירות כלכליות שכן הן עוסקות בהרתעת עבריינים הגדלים בסביבה עבריינית, מה שאין כן פני הדברים, ככלל, בעבירות כלכליות. לדבריו: "הנה כי כן, דומני כי בבואנו לבחון את שאלת יעילותה והצלחתה של ההרתעה, יש להבחין בין עבירות אינסטרומנטליות ורציונליות – ובכלל זה עבירות כלכליות – לבין עבירות אימפולסיביות הנעברות בלהט הרגע". דברים אלו יפים שבעתיים כאשר מדובר בעבירות המבוצעות לא אחת באמצעות תאגיד.
במאמרם של משה בר- ניב וצבי ספרא "יעילות הבניית שיקול הדעת השיפוטי בהחמרה עם עבריינים חוזרים", בתוך: ספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה, 583, 589 (2009), מציעים המחברים מודל המבוסס על ניתוח כלכלי של המשפט הפלילי וממנו עולה שמדיניות הענישה, שעל פיה יש להחמיר בעונשו של עבריין חוזר, לא תמיד יעילה ויש להעדיף על פניה דווקא מדיניות המגדילה את הקנסות הראשונים. לדבריהם, הרתעה מרבית תושג על ידי השתת קנס על העבירה הראשונה "עד מלוא עושרו של העבריין" (שם בעמ' 597. עם זאת, יש לשים לב כי הגדלת הקנסות על העבירה הראשונה עלולה להוות החמרת יתר מנקודת מבט של עקרון ההלימה, בוודאי כשמדובר בתאגיד.
ברק אריאל ויעל לוי-אריאל במאמרם: "התבוננות מחודשת במוסד ההרתעה (ובדרכים ליצירת הרתעה יעילה", בתוך: משפט צדק? ההליך הפלילי בישראל – כשלים ואתגרים, 83, עומדים על המחקרים העדכניים בשאלת השפעת החמרת הענישה על ההרתעה. בעמ' 93, עומדים המחברים על כך שאין תימוכין אמפיריים ששינוי בחומרת הענישה משפיע על ההרתעה, בניגוד לוודאות הענישה, היינו לסיכויי גילוי העבירה המהווה גורם משפיע על מניעת עבירות (ראו בעיקר ה"ש 39-38 והאסמכתאות שם). לדברי המחברים, הרתעה ככלל, יעילה יותר בעבירות צווארון לבן, אך גם שם ההרתעה מקורה בענישה לא פורמלית (הגינוי החברתי ואבדן המעמד) ותלויה יותר בחשיפת העבירה, ופחות בחומרת הענישה הפורמלית (עמ' 123 למאמרם, ובעיקר ה"ש 169-168 והאסמכתאות שם).
המחברים מציעים להגביר את השיטור והאכיפה, מה שיביא להגדלת הסיכון לחשיפת העבירות והבאת העבריינים לדין, ובכך יגביר את ההרתעה. אני סבורה כי בהקשר של תאגידים, תכניות ציות, ובהם הליכי בקרה ואכיפה פנים תאגידיים, מגבירות את "השיטור" במובן זה, שתכניות ציות יעילות מגדילות באופן משמעותי את הסיכוי לתפישת העבריינים והענשתם, גם אם לא במסגרת ההליך הפלילי. כיון שתכניות ציות רבות כוללות גם הגשת תלונות מצד התאגיד כנגד העובד או נושא המשרה שסרח, גובר גם הסיכוי להעמדתם לדין פלילי. על כן נראה כי תכניות ציות יתרמו גם בנושא ההרתעה, ולכן חשוב לאפשר הטלת ענישה בצורה זו בחקיקה, שכן, כפי שהבהרתי לעיל, תכניות ציות וולנטריות רלבנטיות, ככלל, רק במקרה של הסדרי טיעון.