בהמשך, קבע בית-המשפט כי בעסקאות שמשמעותן גורלית לבעלי-המניות, יישמר לבית-משפט שיקול הדעת לבחון את הגינות העסקה (שם, בעמ' 24–25).
36. דברים דומים עולים גם מפסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין גדיש. באותו עניין נדונה תביעת קיפוח מצד בעלי-מניות המיעוט בנסיבות של מכירת שליטה בחברה. בית-המשפט קבע כי:
"הנטל המוטל על התובעים הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח, ואם עמדו התובעים בנטל זה עובר נטל ההוכחה לשכמם של הנתבעים. זהו מבחן 'ההגינות המלאה' (Entire Fairness) אשר במסגרתו מועבר נטל ההוכחה אל הנתבעים ועליהם לשכנע את בית המשפט בדבר ההגינות המלאה של פעולתם. הגינותה המלאה של העסקה נשמרת, כאשר מסוגלים בעלי השליטה להוכיח את תוצאותיה השוויוניות של פעולתם, ביחס למכלול בעלי המניות [...] ההקפדה מצד בית המשפט עם בעלי השליטה באה לידי ביטוי לא רק בהעברת נטל ההוכחה אל כתפיהם, אלא גם בהפעלת ביקורת ברמה של בדיקה זהירה (Careful Scrutiny) [...] הטעם לכך נעוץ בחשש שדירקטוריון החברה יפעל תוך ראיית עניינו של בעל השליטה לנגד עיניו, חלף קידום האינטרס של החברה כשלעצמה. במצב דברים זה, יתכן שלא יתקיים משא-ומתן של ממש בין בעל השליטה לחברה שיהיה בו כדי לתת ביטוי ומענה של ממש לאינטרסים של בעלי מניות המיעוט. בהתחשב בכך, נקבע כי מוטל על בעלי מניות המיעוט-התובעים נטל קל בלבד של הוכחה לכאורית לקיומו של קיפוח, ואילו בעל השליטה הוא שנושא בנטל להוכיח את הגינותה המלאה של העסקה". (עניין גדיש, בפס' 40 לפסק-דינה של הנשיאה (בדימ') ד' ביניש; ר' גם מיכל אגמון-גונן "הטוב (בעלי מניות המיעוט)?! הרע (בעלי מניות השליטה)?! ובית המשפט – התערבות בתי המשפט בעסקאות בעלי עניין שעברו את הליכי האישור בחברה" ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי 47 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2015) (להלן: "אגמון-גונן"), שם מביעה המחברת את העמדה לפיה הפסיקה בישראל אימצה את ככל ההגינות המלאה, וזאת בהסתמך על פסקי-הדין בעניין גדיש ובעניין מכתשים אגן. מנגד, ר' עמדתו של עמיר ליכט בספרו דיני אמונאות – חובות האמון בתאגיד ובדין הכללי 116 (2013) - לפיה לא ניתן להסיק מעניין גדיש כי כלל ההגינות המלאה אומץ בישראל, שכן בפסק-הדין נדונה טענה של קיפוח המיעוט, שכלל ההגינות המלאה אינו רלוונטי לגביה. לכן, לשיטתו, יש לפרש את השימוש במושג "הגינות מלאה" כ"שימוש חופשי", ולא כהחלה של הדוקטרינה האמריקאית).