מבחן עזר להכרעה בשאלה זו – שאיננו מבחן ממצה או הכרחי – הוא בחינת שיעור הסכום המותנה, והיחס בין סכום זה לבין הסכום שמעריך השווי זכאי לו ללא תנאי בגין עבודתו. העובדה שמדובר באינדיקציה – אך באינדיקציה בלבד – נתמכת אף בדבריו של בית-המשפט בדלוור בעניין Atheros:
"Defendants point out that contingent fees are customary. As set forth above, they are. Defendants argue that there is no magic contingent percentage that mandates something more than a disclosure that a 'substantial portion' of the fee is contingent. Defendants are correct in this assertion as well. The Court, however, need not, in its current effort, draw any bright line. That fixing such a line might be difficult, if perhaps impossible, does not necessitate a conclusion that disclosure of the contingency percentage is always immaterial and of no concern. Regardless of where that 'line' may fall, it is clear that an approximately 50:1 contingency ratio requires disclosure to generate an informed judgment by the shareholders as they determine whether to rely upon the fairness opinion in making their decision to vote for or against the Transaction" (שם, בעמ' 30–31).
עמדה זו משתקפת גם בהתייחסות סגל רשות ני"ע להערות ולתגובות הציבור לסעיף ג(13) לעמדת הרשות, העוסקת אף היא בסעיפי שיפוי:
"למיטב ידיעת הסגל וכפי שהוער על-ידי חלק מן המגיבים, מנגנון השיפוי הינו מנגנון מקובל בישראל ובעולם. כפי שנטען [...] מעריכי שוויים הנמנים על הרשתות הגדולות בעולם לעיתים נוהגים לדרוש ולקבל שיפוי מלא בגין חוות דעתם. מנגנון השיפוי משלים את מנגנון הביטוח והוא נועד לתחום חשיפות של מעריך השווי בין תביעות מצד החברה וצדדים אחרים, בסכומים אשר יכולים לעלות בהרבה על שכר טרחתו. על כן, הסעיף העוסק בשיפוי נדרש להיות מאוזן ולהקטין מחד את הסיכון המוסרי של המעריך ומנגד לא לדחוק החוצה מן השוק גורמים מקצועיים שאינם מעוניינים בחשיפות הגבוהות בהרבה משכר טרחתם" (עמדת רשות ני"ע, בעמ' 16).
139. במקרה דנן, רכיב השכר המותנה היה גבוה יותר מרכיב השכר שטריגר פורסייט הייתה זכאית לו בגין שירותיה בפועל (250,000 דולר לעומת 155,000 דולר). לכאורה, יש בכך כדי להגביר את החשש לכך שהרכיב המותנה לא נועד רק לפצות את מעריך השווי על הסיכון הכרוך בפרסום, אלא מעבר לכך, ולכן יש בו כדי להעצים את ניגוד העניינים הפוטנציאלי שלו. זאת, מאחר שלמעריך השווי יש לכאורה, בנסיבות כאלה, תמריץ גדול עוד יותר לכך שהמשא-ומתן בקשר עם העסקה יושלם בהצלחה, ולכך שהוועדה המיוחדת ודירקטוריון החברה יאשרו את העסקה באופן שהיא תובא לאישור אסיפת בעלי-המניות (שאז הוא יהיה זכאי לחלק המותנה של שכר טרחתו).