פסקי דין

ע"א 8124/18 יורשי המנוח עו"ד אלקנה ביישיץ נ' יעקב ז'רוט - חלק 4

04 אוגוסט 2020
הדפסה

חבותו של עו"ד בישיץ

39. משהארכתי בדברים על סבירות פועלו של עו"ד תורג'מן, נקל עליי לקצר באשר לדחיית הטענות נגד עו"ד בישיץ.

40. איני מוצא לשנות מקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, ולפיה עו"ד בישיץ היה שותף מלא ובכיר בייצוגו של המתחזה לצורך ביצוע העסקה, קביעה המבוססת בראיות ובעדויות שנשמעו בפניו. אזכיר כי בית המשפט קבע שעו"ד תורג'מן היה הפעיל יותר מבין השניים, ועל בסיס זה נקבעה חלוקת האחריות ביניהם ביחס של 60-40%.

41. בית המשפט קבע כי חבותו של עו"ד בישיץ נובעת ממספר מחדלים שפורטו לעיל, לצד היותו שותף בייצוג עם עו"ד תורג'מן. כפי שהוסבר, איני סבור כי היה מקום להטיל אחריות על עו"ד תורג'מן על כך שלא חשד בתמונות בדרכונים המזויפים ולא ערך בירורים נוספים. ממילא אין להטיל אחריות על עו"ד בישיץ על כך שלא עמד על זהותו של המתחזה בשיחת ההיכרות עימו או לא ערך בדיקה מדוקדקת לגבי המתחזה עת חתם על מסמכי העסקה. גם אם חתם על מסמך ממסמכי העסקה בקלות ראש (עמ' 41 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שורות 26-22) ונסמך לעניין זה על עו"ד תורג'מן, אין הדבר מצדיק כי תוטל עליו חבות בנסיבות המקרה דנן, ועמדתי על כך שממסמכי הזיהוי שהציג המתחזה קשה היה להבחין ב"סימני התראה".

42. אשר למחדליו הנטענים האחרים של עו"ד בישיץ, איני סבור כי אי רישום פרטי הנהנה או אי מינויו כנאמן, מלמד על התרשלות. אציין כי במסגרת הערעור עו"ד בישיץ הציג דפי חשבון של חשבון הנאמנות ואישורי ביצוע העברות בהם מצוין "עו"ד בישיץ אלקנה בנאמנות עבור ז'אק יעקב רות" (מוצג 2 לתיק המוצגים מטעמו, נספחים 6 ו-8). אשר להעברת כספי התמורה מהעסקה לחברת נש"מ, ייתכן כי בקשה כזו מצד לקוח במהלך עסקים רגיל יכולה לעורר סימני שאלה. עם זאת, בהינתן כי הלקוח במקרה דנן היה תושב חוץ, איני סבור כי הדבר עולה לכדי התרשלות.

43. ודוק: אין בדברים האמורים לגבי עו"ד בישיץ או עו"ד תורג'מן כדי לגרוע מחובותיהם כעורכי דין. על עורך דין הנדרש לזהות אדם פלוני לערוך בדיקה יסודית באשר למסמכים המוצגים בפניו. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כאשר עורך דין מאמת עסקת מקרקעין מכוח תקנות הרישום, מוטל עליו לפעול במקצועיות ובדקדקנות, וככל שלא יעשה כן, עליו לצפות כי עסקה שאינה אותנטית תצא תחת ידיו.

44. עם זאת, וכפי שציינתי בעניין רחמני, עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי. לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, ובהיעדר "סימני התראה" שהיו צריכים לעורר את חשדו, לא ניתן להטיל עליו אחריות מוחלטת למנוע נזק. הטלת חובה על עורך הדין לדרוש ולחקור את לקוחו ולאמת כל הצהרה ודיבור שנמסרו על ידו, כרמאי בפוטנציה, היא בבחינת גזירה שציבור עורכי הדין אינו יכול לעמוד בה. דרישה כזו אינה מתיישבת עם מהלך העסקים הרגיל, עלולה ליצור עיכובים לא רצויים בטיפול בלקוח, ולשבש את יחסי האמון שבין עורך דין ללקוחו, יחסי אמון שאינם מבוססים על החשד כי לקוח הוא שקרן ורמאי. עמדו על כך הערכאות קמא במקרים שונים שהובאו לפתחיהן (ת"א (מחוזי מר') 592-04-09‏ קבילי נ' אהרן (27.3.2013); ת"א (מחוזי ת"א) 2070/00‏ אבידן נ' אבידן (26.5.2005)), וכפי שנאמר באחד מפסקי הדין, ואין לי אלא להצטרף לדברים: "אין להפוך את עורך הדין לגנב בלילה האמור לבלוש אחר לקוחו ולאמת כל הצהרה ודיבור שניתנו על ידו. אם נעשה כן, נמנע מעורך הדין למלא את תפקידו כראוי, נמנע מן הלקוח לקבל עצה נכונה ונשבש את יחסי האמון שהאם אבן הפינה לקשר שבין עורך הדין לבין לקוחו" (ת"א (שלום ת"א) 83332/96 בדולח נ' שפיר (31.12.1996)).

עוד יש לזכור, כי לא כל טעות שבשיקול דעת עולה לכדי רשלנות (ע"א 735/75‏ ‏ רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 82 (1976); ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ, פסקה 3 לחוות דעתי (16.9.2014)). בהעדר "סימני התראה" שהיו אמורים לעורר את חשדם של עורכי הדין, אין להטיל עליהם את האחריות למעשה התרמית.

חבותה של לשכת רישום המקרקעין

45. כזכור, בערעור מטעמו הלין רוט על דחיית תביעתו נגד לשכת רישום המקרקעין, וטען להתרשלות מצד רשמת המקרקעין שאפשרה את ביצוע העסקה. לטענתו, ההתרשלות באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שתצהיר הזיהוי של מאיר רוט (שלא היה ולא נברא) לא כלל את גיל המצהיר, בניגוד לנהלים; כי היה על הרשמת לחשוד בתצהירים הלקוניים שהוגשו מטעם מאיר רוט והמתחזה; כי הרשמת לא עיינה בתיק המקורי, לא השוותה בין חתימות המתחזה ושמו כפי שמופיעים במסמכים שהוגשו לבין החתימות והשמות במסמכים הקיימים בתיק; לא ערכה בדיקות מינימליות לאימות אותנטיות המסמכים; לא דרשה מהמתחזה מסמכים נוספים לזיהוי; ולא גילתה כי מספרי הדרכון אינם תואמים לדרכונים של בלגיה.

טענותיו של רוט מתייחסות אפוא לנסיבות שינוי רישום פרטי הדרכון, קרי עדכון רישום הבעלות במקרקעין לפי הדרכון הישן לדרכון החדש, ביחס למי שכבר היה רשום כבעל הזכויות במרשם המקרקעין.

46. בית המשפט קבע כי תיקון רישום של מספר דרכון נחשב לתיקון טעות סופר, המסור לסמכותו של רשם המקרקעין לפי תקנה 90(א) לתקנות הרישום 1969. בנסיבות אלה, ובהינתן שעסקת המקרקעין לא נערכה לפני הרשמת, לא הוטל עליה הנטל לאמת את זהותו של מבקש התיקון. משכך, היה על הרשמת לבחון את הבקשה מבחינת התאמתה לפרטי מרשם המקרקעין ולבחון כי צורפו לבקשה המסמכים הרלוונטיים בהתאם לנהלי לשכת רישום המקרקעין.

47. מקובלת עליי דרך הילוכו של בית המשפט בעניין זה, ואיני מוצא להתערב במסקנתו כי רשמת המקרקעין פעלה כנדרש בנסיבות המקרה דנן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, גם אם בתפקידו של רשם המקרקעין כרוך ממד טכני, ושיקול הדעת הנתון לו צר, הרשם נושא בחובות ובאחריות שסטייה מהן עשויה ליצור התרשלות (עניין זלצר, בפסקה 17; ע"א 3507/14 ציפורה נ' ג'רוס, בפסקה 10 (11.10.2015)). אלא שבמקרה דנן בית המשפט מצא כי הרשמת שאישרה את הבקשה, עיינה בתיק המקורי של המקרקעין ופעלה בהתאם להנחיות המקצועיות הרלוונטיות לעניין. המדובר בממצאי מהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ודי בכך כדי לדחות את טענותיו של רוט ביחס לאחריותה של לשכת רישום המקרקעין.

48. למעלה מן הצורך, אוסיף ואדרש למקצת הטענות.

הבקשה לתיקון הרישום הוגשה לרשמת כשהיא חתומה על ידי המתחזה ומאומתת על ידי עו"ד תורג'מן. לבקשה צורפו תצלומי שני הדרכונים המזויפים שצילומיהם אומתו על ידי הנוטריון עו"ד ויטשנר, תצהיר המתחזה, ותצהיר הזיהוי המזויף של מאיר רוט כשהם מאומתים כדין. בכך הוגשו המסמכים הנדרשים על פי "תדריך לאזרח – זיהוי – המסמכים הדרושים לצרף לתיק זיהוי" (מוצג 16 לתיק המוצגים של רוט, ולהלן: התדריך). יצוין כי בתצהירו של מאיר רוט לא צוין גילו של המצהיר אלא רק צוין כי הוא מעל גיל 18, לכאורה שלא כאמור בסעיף 3 לתדריך. עם זאת, בהינתן שלפי התדריך התצהיר צריך להיערך על ידי אדם שגילו מעל 18 שנים, ובגירותו של המצהיר אכן צוינה בתצהיר, לא מצאתי כי אי ציון הגיל המדויק עולה כדי פגם מהותי בתצהיר.

49. רוט טען כי היה על הרשמת להבחין בשוני שבין החתימה על הדרכון המזויף של המתחזה מיום 23.7.2007 לחתימות בייפוי הכוח המזויף או במסמכים האחרים בבקשה לשינוי רישום. מקובלים עלי דברי הרשמת בעדותה בעניין זה, ולפיהם אין לרשמת סמכות להשוות חתימות, ויכולות להיות סיבות שונות לשינוי חתימות, במיוחד בחלוף הזמן וכשמדובר בתושבי חוץ. לכך יש להוסיף את טענת המדינה בסיכומיה, כי חתימתו של מי שהגיש את הבקשה למתן צווי הירושה שונה מחתימתו של רוט-המערער בהליך דנן, כך שקבלת הטענה ששוני בחתימות מעיד על שוני בזהות פועלת לרעתו של רוט.

50. רוט טען כי הרשמת כלל לא עיינה במסמכי התיק המקורי, ואילו הייתה מעיינת בהם היתה שמה לב לכך שבמסמכי הירושה מאויית שמו באנגלית JACQUES ואילו בדרכון המזויף נרשם שמו JACK. גם טענה זו אין בידי לקבל נוכח קביעתו של בית משפט המחוזי, על סמך העדות שנשמעה לפניו, כי הרשמת עיינה בתיק המקורי. לכך יש להוסיף כי עיון בצווי הירושה מעלה כי השם "ז'ק" מופיע בעברית בלבד, ולטענת המדינה ההבדל באופן האיות השונה נעוץ בשפה בה משתמשים (אנגלית או צרפתית). עוד הפנתה המדינה לתצהיר מטעמו של רוט שהוגש בהליך אחר, שם חתם בשם "Jacques Jack Rot".

51. כפי שפורט לעיל, איני סבור כי התמונות בדרכונים היו אמורים לעורר את חשדה של הרשמת, בפרט כשבפניה הוצגו אך צילומים של הדרכונים ולא הדרכונים המקוריים. לא למותר לציין את טענת המדינה ולפיה האימות על ידי נוטריון הוא בבחינת למעלה מן הצורך, ודי היה באימות ההעתקים על ידי עורך דין המאשר שהם "נאמנים למקור".

52. רוט טען כי היה על הרשמת לעשות בירורים נוספים והצלבות בין המסמכים שהיו ברשותה, אך לא מצאתי כי היה בכך כדי לחשוף את התרמית או כי מדובר בבדיקות שהרשמת הייתה צריכה או יכולה לעשות מתוקף תפקידה. כך גם ביחס לטענה כי היה על לשכת רישום המקרקעין להדריך את עובדיה לגבי זיהוי דרכונים, וספק אם תדרוך שכזה היה כולל פרטים שיכלו לסייע לרשמת לזהות כי הדרכונים במקרה דנן מזויפים. למעשה, רוט הכיר בסיכומיו בכך ש"רשמת המקרקעין פעלה בהתאם לנהלי הטאבו" אך לשיטתו עובדה זו "איננה מסירה את האחריות מלשכת רישום המקרקעין לניהול תקין ומסודר של המרשם, באשר נהלי הטאבו שגויים מיסודם" (פסקה 26 לסיכומים מטעמו מיום 1.3.2019)). אשר לטענותיו של רוט כלפי נהלי הטאבו, יש ממש בטענה כי המדובר בהרחבת חזית וכי הטענה הועלתה אך בעקיפין בסיכומיו בבית המשפט קמא.

53. סיכומו של דבר, שלא מצאתי כי יש ממש בטענות להתרשלות של הרשמת ולשכת רישום המקרקעין, ודין ערעורו של רוט בנקודה זו להידחות.

54. משהגעתי למסקנה כי לא הוכחה התרשלות מצידם של עורכי הדין או לשכת רישום המקרקעין, ואין מקור לחיובם לפי כל דין, מתייתר הדיון ביתר טענות הצדדים שהועלו במסגרת הערעורים, אך אעיר בקצרה כי אם הייתי מותיר את אחריותם של עוה"ד תורג'מן ובישיץ על כנה הרי שהיה מקום לטענתם כי משווי המגרש צריך היה לנכות את המיסים שהיו חלים על רוט אילו היה מוכר את המגרש. מנגד, ספק אם היה מקום לייחס רשלנות תורמת לרוט בשיעור של 45%. גדר הספקות נובע מכך שאדם מן היישוב לא אמור לבדוק אחת לכמה שנים אם המקרקעין שבבעלותו עדיין רשומים על שמו ולא נגנבו חלילה על ידי אחר. עם זאת, אין לכחד כי רוט הזניח את הטיפול במקרקעין ולא רק במישור הרישומי. המקרקעין הנטושים, בלב איזור בנוי, היו בבחינת פרצה קוראת לגנב, וכפי שהתברר בעת עריכת העסקה, השכנים פלשו למקרקעין.

סוף דבר

55. אין לכחד כי התוצאה אליה הגעתי מעוררת אי נוחות. כאמור, רוט ויתר על זכותו הקניינית במקרקעין, ובכך מנע נזק גדול ותסבוכת משפטית מהקונים תמי הלב. אובדן הקרקע הסב לו נזק כספי משמעותי, אך אין בנמצא מזיק ממנו יוכל להיפרע. עמד על סיטואציה דומה השופט הנדל בעניין זלצר, בהתייחסו למי שרכש מקרקעין כתוצאה מתרמית והפסיד בתחרות הזכויות למול הבעלים המקורי:

"המצבים הטיפוסיים שבהם רישום בפנקס הזכויות אינו מסייע למי שמנסה לרכוש מקרקעין הם מקרים של זיוף ומרמה [...]
כאשר האירוע היה כרוך גם במעשה רשלני מצד רשם המקרקעין, כגון טעות או פעולה בניגוד לנהליו, עשוי הרשם לחוב בפיצוי כלפי ראובן. אך לעיתים סיטואציה מעין זו אינה עולה לכדי רשלנות של הרשם. במקרה כזה יצא ראובן וידיו על ראשו, אלא אם יוכל לתבוע גורם שפעל מטעמו. תוצאה זו קשה היא, אך כך גם התוצאה של העדפת ראובן על פני שמעון. ניתן להצדיקה משיקולים שונים, הן שיקולי צדק פנימיים הנוגעים ליחסים בין הצדדים והפגיעה בהם, והן שיקולי מדיניות כלליים העוסקים בייעול השוק כולו (ראו באופן כללי חנוך דגן קניין על פרשת דרכים 280-263 (2005))" (שם, בפסקה 6).

המקרה בו עסקינן מביא לתוצאה הפוכה שלפיה הבעלים של המקרקעין הוא שיוצא וידיו על ראשו, אך בדומה לעניין זלצר, גם כאן הנזק הוא יתום. "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט" (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993)). משאיני סבור כי הוכחה התרשלות מצד מי מהגורמים המעורבים, איני רואה מנוס מלהגיע לתוצאה דנן.

56. לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של רוט (ע"א 8128/18), לקבל את ערעורי עורכי הדין (ע"א 8157/18 וע"א 8124/18), ולקבוע כי אין הם נושאים באחריות לנזקיו של רוט. בהינתן נסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו.

ש ו פ ט
השופט ד' מינץ:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ע' גרוסקופף:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

ניתן היום, ‏י"ד באב התש"ף (‏4.8.2020).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

עמוד הקודם1234