13. בהתחשב באמור לעיל חויבו עורכי הדין תורג'מן ובישיץ לשלם לרוט ביחד ולחוד סך של 880,000 ₪, בחלוקה פנימית לפיה עו"ד תורג'מן יישא בסך 528,000 ₪ ועו"ד בישיץ בסך של 352,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.2.2012. כן חויבו עורכי הדין תורג'מן ובישיץ בהוצאות משפט ושכר טרחה לזכות רוט, ואילו רוט חויב בשכר טרחת עו"ד שגיא ולשכת רישום המקרקעין.
מכאן שלושת הערעורים המאוחדים שבפנינו.
טענות הצדדים
14. בערעוריהם, העלו עו"ד תורג'מן ועו"ד בישיץ (להלן יחד: עורכי הדין) טענות דומות, שעיקריהן יוצגו יחד להלן. טענתם המרכזית היא כי התנהגותם כעורכי דין הייתה סבירה בנסיבות העניין, וקביעת בית המשפט המחוזי לפיה היו בפניהם "סימני התראה" הינה חכמה שבדיעבד. נטען כי התנהלותו של המוכר-המתחזה לא היתה חריגה; איש מהמעורבים לא חשד בהתחזות; ודרישה כי עורכי דין יבצעו תחקירים ובדיקות על לקוחותיהם היא גזירה שציבור עורכי הדין לא יכול לעמוד בה ולה השלכות רוחב. עוד לשיטתם, מסקנת בית המשפט לפיה הבדיקות שעשו היו שטחיות ובלתי מספקות צריכה הייתה להביא לחיובם של גורמים אחרים שהיו מעורבים בעסקה, כגון לשכת רישום המקרקעין. בנוסף נטען כי גם אם הייתה רשלנות, מעשה המרמה מנתק את הקשר הסיבתי לנזק, והיה נכון לייחס לרוט אשם תורם של 100%.
יורשי המנוח עו"ד בישיץ (שיכונו להלן לשם הנוחות: עו"ד בישיץ) הוסיפו וטענו כי אין לגזור מהאחריות שהטיל בית המשפט על עו"ד תורג'מן את אחריותו של עו"ד בישיץ. זאת, בין היתר, מכיוון שעו"ד בישיץ לא נטל תפקיד מרכזי בייצוג המתחזה, והמתחזה הגביל את היקף שליחותו לפתיחה וניהול חשבון נאמנות ולחתימה בשמו. נטען כי בית המשפט ביסס את חבות עורכי הדין על חובת הזהירות המוטלת על עורך דין מכוח תקנה 16 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל-1969, שחלו במועד הרלוונטי (להלן: תקנות הרישום 1969), שעניינה בזיהוי צדדים לעסקת מכר. עם זאת, בית המשפט לא דק פורתא בהבדל שבין העסקה הקניינית לבין העסקה הרישומית. להבדיל מעורך הדין מטעם הקונים, עורכי הדין תורג'מן ובישיץ לא ביצעו פעולה כלשהי בהליך רישום עסקת המכר ולא פעלו מכוח התקנות האמורות, כך שנשמט הבסיס לחיובם.
עוד טען עו"ד בישיץ כי בקביעותיו, בית המשפט המחוזי רוקן מתוכן את הוראת סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, לפיה ייפוי כוח שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על ידי עורך דין אינו טעון אישור אחר, ואת הוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 לפיה אישור נוטריוני הוא ראיה מספקת בהליך משפטי. זאת ועוד, היה מקום לשיטתו לנכות מהסכום שבו העריך בית המשפט את המגרש, את החלק היחסי של תשלומי החובה (מס שבח והיטל השבחה) ותשלומים אחרים, שבכל מקרה היו מוטלים על רוט כבעלים של המקרקעין בעת מכירתם, בסכום מצטבר בערכי קרן לכ-370,000 ₪.