15. בתגובה טען רוט כי טענות עורכי הדין נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, והואיל וקביעותיו מבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. לעניין הוכחת זהותו כבעל המקרקעין ולעניין חבותם של עורכי הדין, הפנה רוט לנימוקי בית המשפט, והוסיף כי השוואת התמונות, התאריכים והשמות בין הדרכונים והמסמכים הקיימים בלשכת רישום מקרקעין וברשם לענייני ירושה, היו אמורים לעורר את חשדם של עורכי הדין. זאת, בפרט כשמדובר בעורך דין בעל ניסיון בעסקאות במקרקעין (עו"ד תורג'מן) ועורך דין שהיה בעברו חוקר פרטי (עו"ד בישיץ). התנהלות המתחזה היתה צריכה לעורר את חשדם בזמן אמת, כך שהיה עליהם לערוך בדיקה מינימלית אודותיו. נטען כי עו"ד בישיץ היה שותף מלא ובכיר בייצוגו של המתחזה לצורך ביצוע העסקה. במחדליו, שבאו לידי ביטוי בין היתר בפתיחת חשבון הנאמנות והעברת הכספים שבו לחברת נש"מ, פעל עו"ד בישיץ בניגוד לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) וחסם את האפשרות להביא ללכידת המתחזה.
16. בערעור מטעמו, טען רוט כנגד הקביעה כי יש לייחס לו אשם תורם בכלל ובשיעור שנקבע; על דחיית התביעה נגד לשכת רישום המקרקעין; דחיית חוות דעת השמאי מטעמו לעניין שווי הקרקע; ואי פסיקת פיצוי לזכותו בגין עוגמת נפש ואובדן רווח יזמי.
לטענתו של רוט, לא היה מקום לייחס לו אשם תורם מכיוון שגם אם היה מתברר כי מספר הזיהוי שלו סווג במרשם המקרקעין כ"דרכון" ולא כתעודת זהות, תיקון הטעות לא היה מונע את מעשה המרמה, ומן הסתם המתחזה היה מזייף תעודה אחרת, ועורכי הדין היו פועלים בצורה זהה. גם אם היתה מוגשת בקשה לתיקון פרטי הזיהוי, לא היה צריך למסור צילום של התעודה המזהה לפי נהלי הטאבו בשנת 1993, כך שבמקרה כזה לא היה בתיק צילום של מסמך אמיתי אותו ניתן היה להשוות לדרכון המזויף. רוט שב וטען כי רשמת המקרקעין התרשלה בתפקידה, בין היתר בכך שהסתפקה בתצהיר הזיהוי הלקוני והמזויף בחתימתו של מי שהתחזה בשם מאיר רוט ושניתן בניגוד לנהלים; לא עיינה בתיק המקורי בטרם אישרה את עסקת המכר; ולא חשדה בתצהירו המזויף של המתחזה ובחתימות על הדרכונים ועל יתר המסמכים. לדידו של רוט, היה על לשכת רישום המקרקעין לבחון את העסקה ביתר הקפדה בהינתן שמדובר במקרקעין שלא נעשתה בהם פעולה מזה 20 שנה. נטען כי העובדה שהרשמת פעלה בהתאם לנהלים שגויים לא מסירה את האחריות מלשכת רישום המקרקעין לניהול תקין של המרשם; וכי על רשם המקרקעין לערוך בדיקות מינימליות למסמכים המוצגים בפניו, לוודא שפרטי הצדדים המופיעים בהם אותנטיים, ולהכשיר את עובדיו בזיהוי דרכונים. תוצאת פסק הדין שומטת את הקרקע תחת חובותיה של לשכת רישום המקרקעין, ומביאה לכך שעל בעל מקרקעין לבדוק כל כמה חודשים כי הנכס שבבעלותו לא נגנב מאחר שלא ניתן לסמוך על המדינה או על עורכי דין שיעשו את עבודתם נאמנה.