24. יש ממש בחלק מהטענות, וניתן היה לצפות כי בנסיבות בהן נטען להתרשלות בזיהויו של מאן דהוא כמתחזה, תוצג הוכחה חותכת לעניין זהותו של התובע בעלות במקרקעין. עם זאת, רשאי היה בית המשפט על סמך המסמכים שהוצגו בפניו ועל סמך התרשמותו מעדותו של מר רוט, להגיע למסקנה כי הוא רוט האמיתי, הבעלים הרשום של המקרקעין.
ויתור רוט על התביעה כנגד הקונים
25. עורכי הדין תורג'מן ובישיץ ורשמת המקרקעין טענו כי דין תביעתו של רוט להידחות מן הטעם שיכול היה לטרוף את המקרקעין מהקונים, על אף שאלה היו תמי לב. כידוע, תקנת השוק לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מגינה על מי שרכש מקרקעין בתום לב ובתמורה ובהסתמך על הרישום. ברם, לא כאשר ההסתמכות היא על מסמכים מזויפים הנוגעים לזהותו של המוכר (ע"א 2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נ' מוזאפאר, פ"ד מט(1) 649 (1995) (להלן: עניין יצירה); ע"א 6894/15 זלצר נ' אבירם, פסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל (7.9.2017) (להלן: עניין זלצר); ה"פ (מחוזי חי') 202/03 האפוטרופוס הכללי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (20.11.2005)). מכאן הטענה שרוט יכול היה להחזיר את המקרקעין לבעלותו אילולא ויתר לקונים על זכותו הקניינית.
דין הטענה להידחות. אכן, רוט יכול היה לעמוד על זכותו הקניינית, ובמקרה כאמור, היינו עדים לתסבוכת משפטית קשה, בהתחשב בכך שהקונים כבר בנו את בתיהם על המקרקעין. לסופו של יום, תסבוכת משפטית זו הייתה מביאה אותנו לאותו מקום, באשר אם רוט היה מתמיד בתביעתו נגד הקונים תמי הלב, הם היו מגישים מן הסתם הודעת צד שלישי כנגד עורכי הדין תורג'מן ובישיץ ורשם המקרקעין, או מגישים תביעה נפרדת ומבקשים לאחדה עם תביעתו של רוט כנגדם. לדידי, יש לשבח את רוט על הצעד הג'נטלמני בו נקט, בכך שהניח את הקונים תמי הלב לנפשם, ומנע תסבוכת משפטית ואנושית גדולה יותר.
אף על פי כן, מצאתי כי דין טענותיו של רוט להידחות כפי שיוסבר להלן.
אחריות מקצועית של עורך דין
26. על חובת הזהירות בה חייב עורך דין בנסיבות דומות, עמדתי בע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד פפר (27.2.2012) (להלן: עניין רחמני). גם באותו מקרה היה מדובר במתחזה שמכר מקרקעין, גם שם היה מדובר במקרקעין בנתניה, וגם שם נעלם המתחזה המתוחכם אל תוך הצללים לאחר ביצוע התרמית. אביא מדבריי שם שאוזכרו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי:
"חובת הזהירות של עורך הדין כלפי לקוחו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור. הפסיקה אף הרחיבה את חובת הזהירות של עורך הדין גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו של עורך הדין (ע"א 37/86 לוי נגד שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990); ע"א 2725/91 היינוביץ' נגד גלעדי, פ"ד מח(3) 92 (1994); ע"א 1170/91 בכור נגד יחיאל, פ"ד מח(3) 207 (1994); ע"א 2625/92 סילביו נחום, עו"ד נגד דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004)).