באשר להוכחת יסודות העוולה נקבע בפסיקה שהנטל להוכחת עוולת התרמית, כמו במקרים אחרים בהם מייחסים לנתבע מעשה היכול להקים גם עבירה פלילית, הוא נטל כבד מנטלי הוכחה רגילים במשפט האזרחי. הטעמים להטלת נטל שונה נעוצים במהות האשם המיוחס למעוול.
יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 12 לפסק דינו של כב' השופט דוד חשין (פורסם בנבו, 2007):
"הטלת אחריות בגין תרמית, שונה היא מהטלת אחריות בגין רשלנות. האשם המיוחס למי שמרמה שונה מזה המיוחס לרשלן. הטלת אחריות בעוולת התרמית מטילה אשם אישי, בעוד האשם שביסוד עוולת הרשלנות הינו "אשמה חברתית" .... משכך, בית משפט זה הכיר בכך כי הנטל להוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד ...."
ועוד נקבע (ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, פס' 27 לפסק דינו של כב' השופט דוד מינץ (פורסם בנבו 2018):
"עוולת התרמית מעוגנת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר על פי הפסיקה כוללת חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה; אי אמונה באמיתות העובדה; כוונה להטעות; הטעייה בפועל; גרימת נזק ממוני למוטעה (ראו: ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.4.2012) (להלן: עניין אפל)). כמו כן, הטלת אחריות בגין תרמית שונה מהטלת אחריות בגין רשלנות או עוולה נזיקית אחרת, משום שהאשם המיוחס למבצע תרמית שונה מזה המיוחס לרשלן. לפיכך, הכיר בית משפט זה בכך שהנטל להוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד מזה הנדרש בתובענה אזרחית בדרך כלל (ראו: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 710 (1980); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 605 (1986))".
(הדגשה לא במקור – מ' א' ג').
בפסיקה נדונה בהרחבה השאלה איזו רמת הוכחה נדרשת להוכחת עוולת התרמית, והוצגו שתי גישות בנושא: לפי האחת, נטל ההוכחה עולה על "מאזן ההסתברויות" וקרוב יותר למידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי, מעין דרגת ביניים שלישית בין "מאזן ההסתברויות ל"מעל ספק סביר" (ראו: כב' השופט גבריאל בך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ(1), 589 (1986, להלן: עניין זיקרי); לפי השנייה, מבחן מאזן ההסתברויות נותר על כנו אך על הראיות להיות בכמות, בעוצמה ובמשקל רב יותר מאשר נדרש במקרה אזרחי רגיל (ראה: כב' השופט, לימים הנשיא, אהרן ברק בעניין זיקרי, עמ' 604-606). עם השנים ביססה את מקומה הגישה לפיה רף ההוכחה נותר לפי מאזן ההסתברויות אך משקל הראיות הדרושות להוכחת הטענות ישתנה וייושם בהתאם לנסיבות המקרה (ראו: כב' השופט, לימים המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין בע"א 7516/02 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, פד"י ס(1) 69, 88 (2005).