לסיכום באשר לעוולת התרמית - לאחר עיון בכתבי הטענות, עדויות הצדדים והאסמכתאות שהוגשו מטעמם לא השתכנעתי שהתובע הצליח לבסס את טענת התרמית כנגד הנתבעים. דומה שהתובע מבקש להצביע על כך שתוצאת ההליכים שנקט כנגד החברה מלמדת על כוונת הנתבעים. וכמפורט לעיל אין כך הדבר.
7. עוולת הרשלנות
התובע טוען כי לנתבעים, כאורגנים בחברה, היתה קיימת חובת זהירות כלפיו, וכי הם הפרו חובה זו, התרשלו בתפקידם כאורגנים בחברה וכתוצאה מכך נגרם לו נזק.
עוולת הרשלנות, קבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, ולפיה:
35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.
רכיבי עוולת הרשלנות הם שלושה - חובת זהירות, התרשלות ונזק. בנוסף יש להצביע על קשר סבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות והנזק (ראו, בין רבים: ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי, פ"ד סז (1), 84, 107-106 (2014).
7.א. תמצית טיעוני הצדדים לעניין עוולת הרשלנות
התובע טוען כי שלושת יסודות עוולת הרשלנות מתקיימות במקרה דנן:
א) הנתבעים כאורגנים בחברה חבו חובת זהירות לתובע מתוקף תפקידם בחברה אשר חרג מגדר תפקיד רגיל של נושא משרה. שכן הנתבעים היו דירקטורים יחידים בחברה (הנתבע 2 לא היה רשום כדירקטור אך לטענת התובע, פעל דה פקטו ככזה);
ב) הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע, בכך שפעלו באופן מכוון להתנער מההתחייבות למימוש האופציה. התובע מפנה לקביעות פסק הבוררות לפיהן לנתבעים לא היה טעם ענייני לאי מימוש האופציה, וכן מפנה לכך שחוות הדעת המשפטית עליה התבססו בדחיית מימוש האופציה נועדה לשמש ככסות בלבד. עוד טוען התובע כי התנהלות הנתבעים הוליכה אותו שולל בכך שגרמו לו להאמין כי החברה תעמוד בהתחייבויותיה כלפיו;
ג) הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרת חובת הנתבעים אינו שנוי במחלוקת, שכן פסק הבוררות קבע במפורש כי על החברה לשלם לנתבע. החלטת הנתבעים שלא לממש את האופציה של התובע היא שהובילה לנזק. בנוסף על כך, פירוק החברה בעקבות בקשת חברות המצויות בשליטת הנתבעים לא אפשרו לתובע להיפרע מהחברה. מכאן שהקשר הסבתי בין התנהלות הנתבעים לנזק שנגרם לתובע הינו ברור.