שלישית ובעיקר, התובע היה מודע לאופי החברה עת הלווה לה והשקיע בה, והוא אינו רשאי לטעון כי דיני החברות אינם חלים במקרה זה. התובע הוא איש עסקים. הוא הלווה והשקיע בחברה, תוך ידיעה כי דיני החברות חלים וכי אחריותה מוגבלת. על המשפט לאפשר בחירת מסגרת משפטית שתתאים ככל האפשר למודל העסקי-כלכלי בו מעוניינים הצדדים. ציינתי זאת בעבר בה"פ (ת"א) 786/07 נפתלי שני נ' מלם מערכות בע"מ (פורסם בנבו, 2007), בעמ' 15:
"רכישת חברה היא עסקה מסחרית כלכלית שבבסיסה עומדים מטרות ומניעים שונים ומגוונים. היעילות הכלכלית הינה השיקול המנחה הן בעיצוב הכללים המשפטיים לעניין רכישת חברות, הן בבחירה באחד ההסדרים הללו (לעניין תכנון העסקה ראו: ... הגיוון המשפטי צריך לאפשר את הגיוון העסקי, ואת התאמת העסקה למטרות וליעדים שבבסיסה."
(הדגשה הוספה – מ' א' ג')
כך לעניין רכישת חברה, כך גם לעניינו, בהקשר של השקעה בחברה או מתן הלוואה לחברה (לעניין חשיבות חופש הבחירה בעיצוב עסקה על פי תכנה הכלכלי ראו: אסף חמדני ושרון חנס "חופש העיצוב בעסקות של מיזוג ורכישה" משפט ועסקים ח 401 (2008)). עם זאת, חשוב להדגיש כי לכל מסלול שנבחר יתרונות וחסרונות, ועל אלו המתקשרים עם חברה, ולא עם אנשים פרטיים לדעת כי משבחרו במסלול מסוים, הם כפופים לעקרונות החלים עליו, יתרונותיו וחסרונותיו (ראו: יוסף
גרוס, חוק החברות, פרק ג': שיקולים בהקמתה של חברה, 83 (מהד' חמישית, כרך א'. התשע"ז-2016), להלן: גרוס, דיני חברות). אין מקום להתקשר עם חברה ולטעון כי לצרכים שונים לא יחולו דיני החברות במלואם. כלל כזה מגביר את הוודאות, ומחייב את הצדדים לקחת אחריות על בחירות שעשו.
לאור כל האמור לעיל, לא מוטלת גם על הנתבע 1 חובת זהירות כלפי הנתבע 1, ועל כן יש מקום לדחות את טענת התובע כי מתקיימת במקרה זה עוולת הרשלנות.
8. גרם הפרת חוזה
התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעים בגין גרימת הפרת הסכם האופציה בינו לבין החברה. התובע מפנה לסעיף 62 לפקודת הנזיקין, לפיו:
"62 (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון."
התובע טוען כי הנתבעים גרמו לחברה להפר את הסכם האופציה עימו. לטענתו, התקיימו כל יסודות עוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין:
א) קיומו של חוזה מחייב –הוא הסכם האופציה.
ב) הפרת החוזה – החוזה הופר על ידי החברה כפי שנקבע בפסק הבורר.
ג) גרימת ההפרה – הנתבעים גרמו לחברה להפר את החוזה;
ד) ביודעין – החוזה הופר על ידי החברה כפי שנקבע בפסק הבוררות.
ה) בהיעדר צידוק מספיק – טענת הנתבעים כי הסתמכו על ייעוץ משפטי אינה מבוססת מכאן שהוכחו כל יסודות העוולה ויש ליחסן לנתבעים אשר בפועל הובילו להפרת החוזה בידי החברה, והנזק שנגרם לתובע, כפי שנפסק בפסק הבוררות.