קביעותיו אלה של בית הדין האזורי מעוררות קשיים לא מבוטלים. ראשית ובכל הנוגע לנטילת האחריות הנטענת לחובות המכון נציין כי ככל שהייתה מוכחת כזו הרי שלכאורה לא היה צורך בהרמת מסך. שנית ובהיבט הראייתי, מר אפשטיין דווקא הכחיש בחקירתו את הטענה שלקח על עצמו אחריות אישית, והדגיש כי "אין ספק שלא לקחתי על עצמי אחריות על חובות של עמותה שלא יצרתי אותם... כתוב בהסכם הזה שאנו לוקחים את האחריות לשקם את המוסד ככל שניתן וכל זאת בתנאים... אבל המצג שהציגו לנו לא היה אמיתי" (עמ' 24 לפרוטוקול). בדבריו על מצג שווא התכוון לכך ש"עם כניסת ההנהלה לתפקידה נמסר לה כי למכללה חובות בסדר גודל של כ - 4,000,000 ₪. אלא שלאחר שההנהלה החלה בהפעלת המכללה, נתברר לה כי למכללה חובות בסדר גודל של למעלה מ - 15,000,000 ₪ וכי בכל שנה נוצר גירעון נוסף של 6,000,000 ₪" (הציטוט הוא מסעיף 3 להחלטת השופט דוד מינץ מיום 10.7.14 בתיק הקפאת ההליכים - שאמנם בוטלה בהסכמה כחלק מהסדר פשרה שהושג במסגרת הליכי הערעור באותו הליך (ע"א 5345/14 מיום 19.8.14), אך פירוט הדברים מופיע גם בסעיפים 9-11 לתצהיר מר אפשטיין, שלא נסתרו).
ה"הסכם" שהוזכר בדבריו אלה של מר אפשטיין הוא ככל הנראה המסמך מיום 3.1.13, אך גם לאחר שהופנה אליו - הכחיש כי לקח על עצמו להיות ערב לחובות המכון (עמ' 25 לפרוטוקול), ונסיבות חתימתו של המסמך ומשמעותו המשפטית לא הובררו ולמעשה לא נקבע לגביו דבר. על פני הדברים, מדובר במסמך שנחתם טרם הצטרפותם של מר חיים דוד ומר אפשטיין לוועד המנהל, ובמסגרתו לקחו על עצמם (בכפוף לתנאים המצוינים בו, וכאשר עולה שאלה אם מדובר במסמך משפטי מחייב או בהצהרת כוונות) מחויבות לדאוג לתשלום "חובות קיימים" שנוצרו עד ליום 31.12.12. כבר מטעם זה של ייחוד המחויבות לחובות עבר בלבד - המסמך אינו רלוונטי לתביעותיה של העובדת, הנוגעות לשנת 2013. מסקנתנו כי בית הדין האזורי לא הטיל אחריות בהתבסס על מסמך זה נובעת גם מכך שהמסמך כלל אינו חתום על ידי הרב שון אלא על ידי מר אפשטיין ומר חיים דוד בלבד, ולמרות זאת הוטלה אחריות אישית כמקשה אחת על שלושת הנתבעים.
63. הקביעה בדבר הסתרת נתונים מהאסיפה הכללית אף היא לא פורטה, ומר אפשטיין הדגיש בחקירתו כי ההסכם בין חברת יעדים למכון חדל להתקיים טרם כניסתו להנהלת המכון (עמ' 29); כי בתחילת שנת 2013 "הוצג לאסיפה הכללית בדיוק מי אנחנו" כמו גם הקשר לחברת יעדים (עמ' 32); וכי "לא באנו כנציגי חב' יעדים, באנו כשני אנשים פרטיים שחשבנו שיכולים לסייע... הצגנו את הפעילות שעשנו בחב' יעדים... בוודאי הוצג שיש חובות של המכללה לחב' יעדים" (שם). גם אמירת בית הדין בעניין "העסקת קרובי משפחה ומעורבותם באסיפה הכללית" - מוקשית. מעבר לכך שקביעה זו אינה ברורה דיה, נפקותה והשלכתה על סוגיית הרמת המסך כלל לא לובנה. אשר לאמירת בית הדין כי "אף לו הייתה נכונה טענת הנתבע 3 לפיה הצטרף להנהלת הנתבעת 1 מטעמים אידיאולוגיים וכי הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם. טענה שלא הוכחה" - ראשית, נטל הוכחת טענה חמורה מסוג זה מונח על הטוען ולא ההיפך. שנית, פסק הדין כלל אינו עורך דיון בטענה זו, ולא ברור האם כוונת בית הדין כי שוכנע ש"הנתבעים" - או מי מהם - אכן נטלו כספים לכיסם, ואם כן - לא הובהר מה הבסיס העובדתי לכך. ראוי להדגיש כי גם בראיות שהובאו מטעם העובדת לא ניתן למצוא בסיס להאשמות אלה, כאשר העובדת לא פירטה דבר בתצהירה מלבד ההתנהלות מולה או דברים ששמעה באסיפת העובדים (בלא שטענה לידיעה אישית לגביהם). במקביל, גב' בן-גיאת אמנם ציינה כי לא שותפה בקבלת החלטות וחשה כי מסתירים ממנה נתונים, וכן פירטה תכתובות הנוגעות לאי העברת כספי העובדים לקרן הפנסיה (כפי שיפורט להלן), אך לא ציינה דבר שיש בו ללמד על תרמית או הברחת נכסים.