31. לדעת הרב שון שגה בית הדין האזורי עת קיבל את טענות העובדת כלפי כלל הנתבעים מבלי לדון באחריות של כל אחד ואחד מהם וללא כל מעשה או מחדל המיוחס אליו אישית. עוד שגה בית הדין קמא עת ציין בפסק דינו: "בנסיבות אלה, קיימת הצדקה להרמת המסך וחיוב כל אחד מהנתבעים באופן אישי, אף לו הייתה נכונה טענת הנתבע 3 לפיה הצטרף להנהלת הנתבעת 1 מטעמים אידיאולוגיים וכי הנתבעים לא נטלו כספים לכיסם. טענה שלא הוכחה". ברי כי העובדת היא זו שהיה עליה להוכיח שהנתבעים לקחו כספים לכיסם, ולא אחרת. הרב שון הוסיף כי אף אילו הייתה עילה לחייבו אישית בגין כספי הקרנות, אין פירושו שקיימת עילה לחיובו האישי גם בגין הפיטורים. כמו כן לא ברורה "קפיצת הדרך" שעשה בית הדין האזורי בכך שחייב אותו מכוח חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 (להלן: חוק הסכמים קיבוציים), משהפסיקה שאוזכרה בפסק הדין בקשר להתארגנות עובדים עוסקת במעסיק ולא בבעלי תפקידים אצל המעסיק. מעבר לכך הסכום שנפסק - 70,000 ₪, השווה ל-7 משכורות של העובדת - הוא בלתי סביר בנסיבות העניין. זאת על אף שלטענת העובדת היא פוטרה לאלתר ביום 18.8.13 ובפועל המשיכה לקבל משכורת מהמכון עד סוף שנת 2013 כך שממילא שולמו לה 4 משכורות נוספות. בנוסף, יש להביא בחשבון שכל הסיטואציה מושא התביעה היא תוצאה של קשיים כלכליים משמעותיים של המכון.
לנוכח האמור עתר הרב שון לקבוע כי הוא אינו חב סכום כלשהו בגין עילות התביעה. לחלופין עתר לקבוע כי אין עילה לחיובו האישי בגין הפיטורים תוך שהפיצוי בגין ההפקדות לקרנות יצומצם ל-17,000 ₪.
32. בדיון לפנינו הוסיף בא כוחו של הרב שון כי הפסיקה לעניין הרמת מסך לא עוסקת בעמותות, וגם אם יורם המסך בעמותה יש להקביל את הגורמים שמאחורי המסך לחברי עמותה שהם מקבילים לבעלי מניות, ולא כלפי חברי הוועד. ככל שמעוניינים להטיל אחריות אישית או אז מדובר בהוראות אחרות (סעיפים 373-374 לפקודת החברות) ואין מדובר בהרמת מסך. כמו כן גם אם יש מקום להורות על הרמת מסך ביחס לרכיבים הנוגעים לזכויות קוגנטיות אין להקיש מכך לגבי הפיצויים העונשיים שהוטלו. עוד הדגיש כי המנהלים המיוחדים ביצעו כמקובל הליכי חקירה ובדיקה, מבלי שמי ממנהלי המכון - והנתבעים בכללם - נדרש לשאת באחריות אישית כלשהי.
33. לעמדת העובדת בתשובה לערעורו של הרב שון פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס כדבעי ועיקר הערעור מכוון לקביעות עובדתיות. בנוגע לחיובו של הרב שון בהוצאות מכוח ההחלטה מיום 30.10.16 טוענת העובדת כי אין לו להלין אלא על עצמו. בניגוד להחלטות בית הדין האזורי - הוא בחר שלא להתייצב, וטענותיו בדבר "טינה אישית" אין להן על מה לסמוך. בהקשר זה הפנתה העובדת לבקשת הנתבעים לשינוי מועד דיון מיום 2.6.16 שבה צוין שחלק מהנתבעים אינם מתגוררים בארץ. בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 16.6.16 דחה את הבקשה בין היתר משום ש"מהבקשה עולה כי חלק מהמצהירים מתגוררים בחו"ל ומשכך יש להעדיף את השארת המועד על כנו". ואולם הנתבעים בחוסר תום לב הודיעו יומיים לפני דיון ההוכחות כי "אין באפשרותם להגיע במיוחד לדיון הקבוע ביום 7.7.16". משכך הרי שהרב שון ובנו מר חיים דוד עשו דין לעצמם, ולמעשה היתלו בבית הדין ובעובדת, ובכל מקרה ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית.