הסכם הפשרה בענייננו עלול לפגוע בתכליות אלה. אחת, הוא מונע מגורמים נוספים המעוניינים לרכוש את זכויות הרשות במקרקעין את ההזדמנות השווה לעשות זאת. ודוקו, המשיב טען כי הוא מחזיק בבעלותו מקרקעין בסמוך למקרקעין מושא ההליך, וכי ברצונו וביכולתו להתחרות ביזם על הזכויות במקרקעין במסגרת מכרז פומבי שייערך, באופן שעשוי להניב לעירייה תמורה גבוהה יותר עבור זכויותיה במקרקעין. שנייה, יתכן שעריכת מכרז פומבי במקום הסכם הפשרה תגדיל את התמורה שתקבל העירייה עבור זכויותיה במקרקעין. האם ניתן לשלול את האפשרות שיזם אחר היה מציע הצעה כספית גבוהה יותר עבור הזכויות? בל נשכח כי מדובר בכספי ציבור. שלישית, האפשרות של עריכת הסכם פשרה ללא מכרז מעלה חשש מפני פגיעה בטוהר המינהל הציבורי והאדמיניסטרציה, ובאמון הציבור באלה. לשם ההמחשה, איש מן הצדדים לא חלק על הקביעה – שהיועץ המשפטי לממשלה ציינה במפורש – שלו הייתה העירייה מוכרת מרצונה את זכויותיה במקרקעין בשוק החופשי ובמהלך העסקים הרגיל, הייתה חייבת לעשות זאת על פי דיני המכרזים. ואולם לפי עמדת העירייה והיזם, אם תימכרנה אותן זכויות לאחר שהגיש אחד השותפים תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט – תוכל העירייה למכור את זכויותיה לשותפה ללא מכרז במסגרת הסכם פשרה. ואף אם נשליך יהבנו על חזקת התקינות, לפיה הרשות עצמה אינה חפצה לעקוף
--- סוף עמוד 13 ---
את דיני המכרזים – נוצר לשותף של הרשות מקום להתגדר בו. כעת יכול הוא ליזום הליך של פירוק שיתוף, ולקבל הזדמנות לרכוש את זכויות הרשות בפטור ממכרז. גם הצורך לאשר את הסכם הפשרה בבית המשפט אינו מגשים – בוודאי לא באופן מלא – תכליות אלה.
לתפיסתי, עמדת העירייה והיזם פועלת, בסופו של דבר, נגד עצמה. במובן זה, קו הטיעון של השניים צפוי. העירייה והיזם הגיעו להסכם. הם מגינים עליו והתערבות בהסכם מקשה עליהם. ברם, התכלית של דיני המכרזים היא ההכרה בכך שיש עולם מחוץ לשני הצדדים להסכם. זהו השוני בין הסכם שכרתו שני יחידים להסכם שכרתה רשות ציבורית. כידוע, דיני המכרזים נועדו לשמור על השוויון. פניהם כלפי צדדים שלישיים שאינם בהכרח מזוהים. בענייננו המשיב מעוניין לקבל הזדמנות לרכוש את זכויות העירייה שנמכרו ליזם. המכרז נועד לבחון את הדבר, גם בהיבט של האינטרס הציבורי. אינטרס זה מוכן להקריב את התוצאה המהירה והקיימת שאליה הגיעו הרשות והגורם הנוסף ולאפשר את בחינתה. במובן זה, אין צורך למתוח ביקורת על העירייה, אך המכרז מחייב אותה לאפשר לצדדים נוספים להתחרות על הזכות לרכוש את הנכס. כאמור, הצידוק לכך הוא שמירה על שוויון ועל טוהר ההליך, בעוד שאין לשלול את היתרון הכלכלי שעשוי לקום כתוצאה מפתיחת שורות המציעים. אכן, יש אפשרות אחרת מלבד עריכת מכרז פומבי למכירת זכויות העירייה, והיא שגורם חיצוני – בדמות בית המשפט – יפקח על ההליך מתוך מודעות לכל הנסיבות. לכך אתייחס בהמשך. כעת די להדגיש כי אין דין הסכם פשרה שהוגש לאישור בית המשפט, כדין הכרעה שיפוטית תוך מתן הדעת על מכלול הנסיבות. בעוד שהאחרונה שמה את הדגש על שיקול דעתו של בית המשפט, הסכם הפשרה שם את הדגש על שיקול דעתם של הצדדים. כאמור, שיקול דעת זה אינו מגשים את תכליות דיני המכרזים.