62. שישית, כעולה מהעדויות בתיק ומהסכמי השכירות הרי שדמי השכירות שונו מעת לעת מ – 4,000 ₪ לחודש ל – 5,500 ₪ לחודש ולא הובאה כל ראיה לטענת התובעים כי מחצית מדמי השכירות שולמה ע"י פחר לסונינו. היפוכם של דברים - סונינו העיד כי דמי השכירות במלואם הועברו אליו ע"י התובעת בהעברה בנקאית. התובעים לא הביאו לעדות את פחר על מנת לסתור גרסה זו. עניין זה מחזק את טענת סונינו כי עסקינן בדמי שכירות לכל דבר וענין ששולמו בשל שכירת הדירה ע"י התובעים ולא בתשלומים נסתרים לצורך פרעון הלוואה כספית כלשהי. וכך העיד מר סונינו –
"כב' השופט: כשאתה אומר - היא שילמה (=התובעת – צ.ו), מה ז"א?
ת: היא שילמה העברה בנקאית.
כב' השופט: העברה בנקאית?
ת: תקשיב, אבל,
כב' השופט: תמיד ראית שזה העברה בנקאית עם הסכום שלה.
ת: ברור. תקשיב, שום ציוד של בנק, של תקלה לא היה לי.
כב' השופט: טוב.
ת: ואתה מבין שזה גם כב' השופט, שגם בגלל שלא היתה לי גם איזושהי בעיה איתי, היא היתה שוכרת שלי, אפילו הייתי מגיע לחתום על החוזה, הייתי אומר לה - לכי תחתמי אצל ליליאנה וחוזרת. " (עמ' 928 ש' 3-12 לפר')
מעדותו של סונינו שלא נסתרה אף עולה כי התובעים חתמו על חוזי השכירות במישרין מול עו"ד צור.
63. שביעית, העובדה שהתובעים העלו טענותיהם כנגד סונינו אך ורק לאחר שזה ביקש לפנותם מהדירה מחזקת אף היא את גרסת סונינו כי עסקינן בעסקת מכר לכל דבר ועניין.
64. אם נבוא ונסכם הדברים עד כאן - התובעת מודה במפורש כי סונינו לא ידע ולא יכול היה לדעת כי היא סבורה שמאחורי עסקת המכר עומדת עסקה שונה לגמרי. כלל המסמכים עליהם חתמו התובעים והמצג אותו הציגו כלפי כולי עלמא יש בהם ללמד כי הם מכרו את דירתם מרצון וכי קיבלו התמורה עבורה לשביעות רצונם כך שאין להם כל התנגדות להעברת הדירה מפחר לאחרים. ככל שסברה התובעת אחרת הרי שהיה זה בשל מצג שאך ורק פחר הציג לה, היא סמכה עליו והייתה מודעת כי דבריו והסבריו עומדים בניגוד מוחלט למסמכים עליהם חתמה. התובעים מעולם לא העירו לאחרים, זולת פחר, כי ההליכים המשפטים בהם נקטו והמסמכים המשפטיים עליהם חתמו אינם עולים בקנה אחד עם מצב הדברים בו הם מאמינים בשל אמונם בפחר.
למעשה לדברים אלו יש השלכה אף מעבר למערכת היחסים שבין התובעים וסונינו שכן התובעים הציגו בפני כלל בעלי הדין, מצג לפיו בינם לבין פחר שוררות הסכמות, כי הם חברים קרובים וכי בכוונתם וברצונם לבצע ולהשלים את עסקת המכר (הן זו שבין שטרק לפחר והן זו שבין פחר לסונינו). כך אין כל מחלוקת כי בזמן אמת ובמשך 5 שנים ממועד מכירת הדירה לא העלו התובעים כל טענה כלפי מי מהצדדים באשר לעצם מכירת הדירה. רוצה לומר - אם אכן היו הסכמות כלשהן בין התובעים לפחר באשר למהות העסקה, הם לא גילו זאת לכל שאר הנתבעים.
המסקנה הברורה העולה מצֶבֶר הדברים עד כאן היא כי לא הוכח כלל כי סונינו היו שותפים לקנוניה או מעשה תרמית אחר כלפי התובעים וכי פעלו בתום לב לרכישת הזכויות בדירה שנרכשו ע"י פחר, ואף שילמו את מלוא תמורת הדירה המוסכמת לפחר.
65. מתוך מסקנה זו מתבקשת הקביעה כי אין כל מקום לבטלות הסכם המכר פחר סונינו. על פניו הוכח כי סונינו רכשו את הדירה בתום לב ובתמורה מלאה, וכי לא הוכח כל מעשה תרמית או קנוניה מצידם ביחס להסכם המכר פחר – סונינו ובכלל.
לסברתי בנדון יש להחיל אף את סע' 10 לחוק המקרקעין, שהוראתו –
10. מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון.