טענה נוספת בפי הרשות המקומית, היא כי אופן גיבושה והחלתה של "מדיניות" הועדה המחוזית בוצע בניגוד לכללי המשפט המנהלי ולפסיקה ועל כן הינו בלתי סביר. לדידה, תכנית שתיל מהווה "מדיניות חדשה", ועל כן שינוי באמצעותה ראוי שיוחל רק מכאן ולהבא ולא באופן רטרואקטיבי.
בנוסף, טוענת הרשות המקומית כי הוועדה המחוזית לא הייתה מוסמכת לקבל את התכנית הצפופה לטיפולה. לכן, לדידה, קידום התכנית וההחלטות שנתקבלו במסגרת זו על ידי הוועדה המחוזית נעשו בחוסר סמכות ודינן בטלות. טענה זו קשורה לעניין הבעלות בקרקע, שעלה בטיעוני התושבים לעיל, ולו שתי נפקויות: ראשית, כי התכנית מחילה הוראותיה על מקרקעין המצויים מחוץ לקן הכחול ושנית, כי ליוזמי התכנית אין כל זיקה או זכויות בחלק המקרקעין המצוי בשטחה של חלקה 340. בהתאם, לא הייתה מוסמכת הוועדה המחוזית לדון ולטפל בתכנית.
טענה נוספת של הרשות המקומית נוגעת לעניין השיהוי, לו טענו ועדת המשנה לעררים והועדה המחוזית, והיא תובא בהמשך, בחלק בו אדון בטענת השיהוי.
3.3. טיעוני וועדת המשנה לעררים והוועדה המחוזית
עמדתן של ועדת המשנה לעררים והוועדה המחוזית (להלן יקראו בחלק זה: המשיבות 1-2) היא כי דין העתירות להידחות הן על הסף מחמת שיהוי, והן לגופן. לדידן, החלטת ועדת המשנה לעררים, העומדת בלב שתי העתירות הינה החלטה מפורטת ומנומקת כדבעי, המתייחסת ודנה בהרחבה במכלול הטענות שאליהן היה על המשיבות 1-2 להידרש. ממילא, הן טוענות, אין הצדקה להתערבות בית משפט זה בהחלטה, בהתאם לעילות התערבות המוכרות, בוודאי כאשר ההחלטה נופלת "בלב ליבו של מתחם הסבירות".
3.3.א. טיעונים בדבר שינוי בהגשת העתירות
ראשית, טוענות המשיבות 1-2 כי דין העתירות להידחות מחמת שיהוי ניכר בהגשתן, בהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים). זאת, שכן החלטת הוועדה המחוזית בהתנגדויות, אותה מבקשות שתי העתירות לתקוף, ניתנה כבר ב-7.3.16 – שנה וחצי טרם עתירת אלוני, ואף יותר מכך טרם עתירת העירייה. כמו כן, עתירת העירייה כנגד החלטת וועדת המשנה לעררים הוגשה מספר חודשים לאחר המועד הקבוע להגשתה בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים. על אף בקשתה לארכה, מבקשות המשיבות 1-2 להזכיר כי בהחלטת בית משפט זה מיום 28.11.17 נקבע כי למשיבים תעמוד טענת השיהוי על אף הארכת המועד. המשיבות 1-2 מדגישות בטיעוניהן את חשיבות קציבת מועדים ועמידה בלוח הזמנים בהגשת עתירות, במיוחד עת מדובר בהליכים תכנוניים מסורבלים וארוכים, ומפנות לפסיקה בנושא. הן מוסיפות ומסכמות כי העותרים בשתי העתירות לא הצביעו על כל טעם, לא כל שכן טעם ענייני, בשלו לא תקפו את ההחלטות הנתקפות בעתירות על פי המועדים הקבועים בתקנות, ודיי בכך על מנת לדחות את העתירות על הסף.