התושבים שאפו לקחת חלק ולהשמיע דעתם לאורך כל הליך אישור התכנית. לאחר שנדחתה בקשתם לרשות ערעור על החלטת הוועדה המחוזית, הם ביקשו להצטרף כמשיבים לערר הוועדה המקומית, והגישו עתירה בנידון כאשר בקשה זו סורבה. כל אלה מהווים ניסיונות כנים למצות את ההליכים והמנגנונים הקבועים בחוק, ויש לעודד התנהלות שכזו, על פני הגשת עתירות מקדמיות טרם סיום הליכי התכנון ומיצוי אפשרויות ההתנגדות להם ברשויות התכנון. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לא חל שיהוי בעתירת אלוני.
4.1.ב. שיהוי בהגשת עתירת הועדה המקומית
כעת אפנה לדון בטענת השיהוי כלפי עתירת העירייה. הוועדה המחוזית וועדת המשנה לעררים ציינו בתגובתן ובסיכומיהן כי הנימוק היחיד שהציגה הוועדה המקומית לשיהויה, הוא "הצורך לבחון את השיקולים כמקובל בגופים מוניציפאליים". לדידן של משיבות אלה, לא מדובר בשיקול שראוי שאתחשב בו, שכן משמעותו שבכל מקרה בו ועדה מקומית תבקש לעתור, היא תקבל ארכה מעצם מהותה, כגוף מוניציפאלי. היזמים מצידם הקדישו עמודים מספר ומילים רבות לטענת השיהוי מצד העירייה, כאשר הם נשענים על בחינת יסודות השיהוי הנוהגת בפסיקה, אליה אפנה להלן.
כדי לבחון האם התקיים שיהוי באופן המצריך דחיית העתירה על הסף, יש לעמוד על שלושה יסודות נפרדים: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בעקרון שלטון החוק היה ותתקבל טענת השיהוי (ראו למשל עע"מ 7061/12 טריגוסין בע"מ נ' הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, פסקה 27 לפסק דינו של כב' השופט נועם סולברג (פורסם בנבו 2014, להלן: עניין טריגוסין).
על משמעות היסודות השונים, עמדה הנשיאה בדימ' (כתוארה אז) דורית ביניש, בבג"ץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ, פ"ד סה(3) 593 (2012):
"השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בהתנהגות העותר ובפרט בשאלה האם יש בחלוף הזמן כדי לתמוך במסקנה כי העותר ויתר על זכויותיו. השיהוי האובייקטיבי בוחן את השאלה האם האיחור שחל בהגשת העתירה גרם לפגיעה בזכויות או באינטרסים ראויים של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים. במסגרת השיקול של חומרת הפגיעה בשלטון החוק נדרש בית המשפט לבחון את עוצמת הפגיעה שתיגרם בשלטון החוק היה ותידחה העתירה מחמת שיהוי."
עוד נקבע כי בעת בחינת טענת השיהוי, נדרש בית המשפט לבצע איזון בין שלושת המרכיבים הללו, כפי שנקבע, למשל, בעע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673 (2002), (פס' 4 לפסק דינה של כב' השופטת, לימים הנשיאה, דורית בייניש):
"היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל, אפוא, בית המשפט מערכת איזונים על פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק".