היזמים טוענים כי הרשות המקומית "ישנה על זכויותיה" משך חודשים ארוכים, ללא שהצביעה על הצדקה לכך, ולכן, לטענתם, לא יכול להיות ספק כי הבקשה לוקה בשיהוי סובייקטיבי. היזמים מציינים כי לרשות הרשות המקומית עמד פרק זמן ארוך מן הרגיל להגשת העתירה בשל הארכה שקיבלה. ואולם, הוועדה המקומית קיימה דיון בשאלת הגשת העתירה רק כשלושה וחצי חודשים לאחר קבלת ההחלטה בידי וועדת המשנה לעררים, וזאת לאחר שהמועד להגשת עתירה כבר חלף.
מנגד, טוענת הרשות המקומית כי "לאור כלל ההליכים וחילופי הדברים בין ב"כ הצדדים לאורך כל התהליך שקדם להגשת העתירה, לא ניתן היה בשום אופן להתרשם כי העותרות תוותרנה על זכויותיהן ו/או ישלימו עם החלטת הוועדה המחוזית ולא הייתה למשיבים כל סיבה להתרשם ו/או להאמין כך ו/או להסתמך ו/או לצפות כי העותרות לא תפעלנה כנגד החלטת הוועדה המחוזית."
אמנם, אכן חלף זמן לא מבוטל מעת קבלת ההחלטה בידי וועדת הערר ועד להגשת העתירה, אך ספק בעיניי, לאור הנסיבות שציינה הרשות המקומית, אם בזמן זה היה כדי ללמד על כך שהיא השלימה עם ההחלטה וויתרה על זכותה לערער עליה. במיוחד, ספק אם ביכולתו של בית משפט זה להעריך את שהבינו או סברו הצדדים בדיעבד.
לא בכדי, הלכה היא כי אין לייחס משקל רב לשיהוי הסובייקטיבי, והדגש הינו לרוב על שני היסודות האחרים. יפים בהקשר זה הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט תיאודור אור בע"א 2962/97 ועד אמנים – חוכרים ביפו העתיקה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב, פ"ד נב(2) 362 (1998):
"הרובד הסובייקטיבי אינו ממצה את הדיון בטענת השיהוי. אכן, בעניין נחום הנ"ל ציין השופט זמיר, כי "...לא צריך לייחס משקל רב לשיהוי הסובייקטיבי. בדרך כלל, אם אדם תובע זכות מינהלית, העובדה שהשתהה בהגשת העתירה, ואפילו אין לו טעם טוב לשיהוי, אינה צריכה כשהיא לעצמה לחרוץ את גורל זכותו לשבט, אלא אם השיהוי מלמד כי ויתר על הזכות" (בעמ' 641). דברים אלה הולכים בעקבות ההלכה, שלפיה "עבור הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שיהוי. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה"".
(ההדגשות שלי מ' א'- ג')
דברים אלה מביאים אותנו להמשך בחינת שני יסודות השיהוי הנוספים.
כאמור, בבחינת יסוד השיהוי האובייקטיבי, מתמקד בית המשפט בשאלה האם חלוף הזמן מהמועד בו הייתה אמורה להיות מוגשת העתירה, פגע בזכויות הצדדים או צדדים שלישיים. על משמעות השיהוי האובייקטיבי, עמד כב' השופט נועם סולברג, בפס' 30 לפסק דינו בעניין טריגוסין:
"השיהוי האובייקטיבי עניינו בשאלה האם ההשתהות בהגשת העתירה הביאה לשינוי במצב הדברים בשטח, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה של הצדדים הנוגעים בדבר, ולנזק משמעותי שהיה נמנע אילו הוגשה העתירה במועד".
(ההדגשה שלי מ' א' ג')