בענייננו, טוענים העותרים, בין היתר, כי קבלת ההחלטות מצד הרשות נעשתה בחוסר סבירות ובחוסר סמכות. ואולם, בלב ליבם של טיעוניהם, מעלים העותרים טענות תכנוניות רבות, שספק רב אם מקומו של בית משפט זה לשקול ולהכריע בהם. לאור מקצועיותה, מומחיותה ותפקידה של הרשות, ובוודאי לאור עקרון הפרדת הרשויות - תפקידו של בית המשפט הוא, לבחון האם אכן נפל פגם בשיקול דעתן של הרשויות, ותו לא. ויפים לעניין זה הדברים שנקבעו על ידי כב' השופט יצחק זמיר בבג"ץ 4140/95 סופר-פארם (ישראל) בע"מ ואח' נ' מינהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999):
"התפקיד והסמכות לקדם את האינטרס הציבורי מוטלים, לפי החוק, על הרשויות המוסמכות. בידיהן המומחיות והנסיון; הן המוסמכות לקבוע מדיניות ולהן הכלים לבצע את המדיניות; הן הנושאות באחריות לאינטרס הציבורי בפני הציבור הרחב. בית-המשפט, כפי שכבר נאמר אין-ספור פעמים, לא יעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא אף לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות. הוא אמור רק לבחון אם נפל פגם משפטי בשיקול הדעת של הרשות, כגון פגם של שיקולים זרים או פגם של חוסר סבירות".
עם זאת, יש לזכור כי חוק התכנון והבנייה אינו קובע מהן מטרות התכנון באופן מפורש (לניתוח מטרות התכנון בחוק התכנון והבנייה ראו: שרית דנה ושלום זינגר, דיני תכנון ובנייה, פרק א' עמ' 34 (2015, להלן: דנה וזינגר, תכנון ובנייה). חוק התכנון והבנייה קובע תכנון תכניות מהרמה הארצית, לתכנון מקומי מפורט. חוק התכנון והבנייה אינו מתייחס לשאלה מה אמורה תכנית להסדיר ואיך היא אמורה לאזן בין אינטרסים שונים (זאת למעט בנוגע לקרקע חקלאית ולסביבה החופית, ראו: דנה וזינגר, תכנון ובנייה, בעמ' 41). היינו, החוק אינו כולל הנחיה בדבר שיקולים תכנוניים שיש לשקול, עקרונות תכנון ותפישות תכנוניות.
בפסיקה, שנדרשה לא אחת לשאלות אלו, לצד הכלל בדבר אי ההתערבות בשיקולים תכנוניים, נקבע כי לתכנון מטרות רחבות היקף. מגמה זו החלה בבג"ץ 440/80 מ' טייג ושות' בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה, לו(3) 85 (1982), שם נקבע כי יש עדיפות לתכניות שיקבעו עקרונות, על פני שרטוט מפות שאין בהן גמישות. כב' השופט יעקב טירקל ציין לעניין זה (בעמ' 91) כי:
"בעשרות השנים האחרונות חלה התפתחות בתכנון העירוני ונפרצה הדרך לקראת מושגים חדשים ורחבים יותר. העיר החלה נתפשת לא רק במערכת פיסית אלא כמערכת חברתית-כלכלית-פיסית, והתכנון העירוני המודרני בא לשרת גם מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות, מבלי להיות צמוד דווקא לנושאים פיסיים מובהקים."
(הדגשות שלי – מ' א' ג')
עוד נקבע שתכנון אינו נוגע רק להיבטים פיזיים אלא מהווה גם הכרעה ערכית (ראו: דנה וזינגר, תכנון ובנייה, עמ' 52). בעע"מ 4881/08 אלמוג אילת 2000 (מ.ד.ע.) בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת (פורסם בנבו, 2010, להלן: עניין אלמוג אילת), קבע כב' השופט אלייקים רובינשטיין (בפסקה י"ז לפסק דינו) כי:
"בניגוד לתפישה בעבר, לפיה התכנון התמקד בהיבטים הפיזיים של הקרקע והבנוי עליה, התכנון כיום כולל מגוון רחב של שיקולים, בהם אינטרסים כלכליים, חברתיים וסביבתיים... הליך התכנון והתכנית הנובעת ממנו, משקפים את שקילתם של מכלול האינטרסים הקיימים במרחב ואת האיזון ביניהם.".
כן עמד על הדברים כב' השופט עוזי פוגלמן בהתייחסו לתכלית תכנית המתאר, המהווה את המטרות, הערכים, המדיניות והפונקציות החברתיות שהתכנית מבקשת להגשים, כפי שהם נלמדים ממכלול הוראותיה, נספחיה והקשרה התכנוני, בעניין בית זיקוק אשדוד (שם, בפסקה 12 לפסק דינו):
"תכליתה של תכנית המתאר היא המטרות, הערכים, המדיניות והפונקציות החברתיות שהתכנית מבקשת להגשים, כפי שהם נלמדים ממכלול הוראותיה, נספחיה והקשרה התכנוני.".
(הדגשה שלי – מ' א' ג')