זהו לב שיקול הדעת המנהלי, במסגרתו באה לידי ביטוי מקצועיותה של הרשות המנהלית. בשלב הזה יש לתת לרשות מרחב יותר גדול לבחור בין אפשרויות שונות, מרווח לאזן באופנים שונים את השיקולים השונים. בליבת שיקול הדעת על בית המשפט לגלות זהירות ואיפוק. בבחירה בין החלטות שונות במסגרת מה שנקרא "מתחם הסבירות", ואולי יש לקרוא לו "מתחם שיקול הדעת", לרשות יש עדיפות, בשל מומחיותה, על בית המשפט. כך ככלל, כך בעיקר, כאשר מדובר בשיקולים מקצועיים, בתחום בגבולות החוק המסמיך. השיקולים שיש לקחת בחשבון מבוססים על פרשנות החוק המסמיך, ועל עקרונות השיטה. הקושי בביקורת שיפוטית על החלטות המינהל בהקשר זה היא, שקשה, לעיתים, בדיעבד, לבחון מה היו השיקולים, והאם יש שיקול שכמעט לא ניתן לו משקל, על אף שהיה מקום לעשות כן, או שיקול שניתן לו משקל יתר.
ואזכיר שוב, כי התערבותו של בית משפט זה, ובפרט כאשר מדובר בחוסר סבירות, תהיה רק ב"מקרי קיצון" (ראו: בג"ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' שרת המשפטים, פס' 56 והאסמכתאות שם (פורסם בנבו, 21.09.2020). בבג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה , משרד הפנים (פורסם בנבו, 2011), נקבע לעניין זה (ס' 38 לפסק דינה של כב' השופטת איילה פרוקצ'יה):
"כלל הוא, כי התערבות בית משפט זה במעשה מינהלי בעילה של אי-סבירות מוגבלת למקרים בהם החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, במובן זה שהיא חורגת לחלוטין ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו ענין. ככלל, בית המשפט נמנע מהתערבות בשיקול דעת הרשות הציבורית, ונטיה זו גוברת ביתר שאת, מקום שבו ההחלטה הנבחנת מצויה בתחום מומחיותה המקצועית של הרשות, או שהיא מהווה בחירה בין מספר עמדות מקצועיות נוגדות".
(הדגשות שלי – מ' א' ג').
כדי לבחון את השיקולים הרלבנטיים, והאם נשקלו על ידי מוסדות התכנון, יש לעמוד הן על המגמות הכלליות בתכנון, הן על יישום המגמות הכלליות ברמה המוניציפלית בכלל וברמת השרון בפרט. לאחר מכן יש לבחון את יישומן במקרה הספציפי על ידי הועדה המחוזית וועדת הערר. לכך אפנה כעת.
אציין, כי דיון נרחב בנושאים דומים ומשיקים לאלה, ערכתי בהרחבה בעת"מ (מינהליים ת"א) 50776-04-15 עופר לזובסקי נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב (פורסם בנבו, 21.10.2015) (להלן: עניין לזובסקי), אליו אף הפניתי את הצדדים במסגרת הדיון שנערך בפניי ואליו הם התייחסו במסגרת סיכומיהם. שם, דובר בעתירת דיירי שיכון דן בתל-אביב, כנגד החלטת ועדות התכנון והבניה להתיר מימוש זכויות בנייה מכוח תמ"א 38 בנכס נשוא העתירה. טענתם המרכזית של העותרים שם, הייתה כי הבניין שאושר חורג משמעותית מהבנייה המאפיינת את צביון השכונה בה הוא מצוי. בין היתר, נדונה שם בהרחבה סוגיית הציפוף העירוני. הדיון כאן יהא מצומצם יותר, שכן אני סבורה שעל חלק מהדברים אין צורך לחזור, או להרחיב בהם בענייננו. בכל אופן, הדיון להלן יישען בחלקו על שנכתב ונדון שם, וזאת בשל הסוגיות המשותפות לשני המקרים.