7.2..ב. תכנון מדיר
מנגד, בענייננו, כבעניין לזובסקי, מתעוררת הסכנה כי תושבי שכונות חזקות יעשו שימוש בכוחן כדי למנוע את מימוש מגמות הציפוף בשכונותיהם. היינו, אוכלוסיות חזקות, המתגוררות בשכונות ירוקות יותר וצפופות פחות, ינצלו את כוחן כדי לשמור על סביבה כזו. על ידי מניעת מימוש תכניות בנייה מסוימות או תכניות להתחדשות עירונית, ישמרו על בתים נמוכים, בתים חד משפחתיים וכך ימנעו אוכלוסיה מגוונת יותר שיכולה להרשות לעצמה דירות קטנות יותר בבית משותף.
שימוש בכלים תכנוניים וארכיטקטורה כדי להדיר אוכלוסיות, או לשמור על הומוגניות של שכונה מסוימת נקראת Exclusionary Zoning, ובעברית ניתן לקרוא לכך "תכנון מדיר" או "הדרה ע"י תכנון". עמדה על כך דפנה לוינסון זמיר, "היבטים חלוקתיים של שימור- מבנים, דיני הפיצוי הראויים ו"זכויות בנייה עבירות" (TDR)", משפטים לא 11, 32 (תש"ס):
"לעיתים נעשה שימוש לרעה בכלי השימור כדי למנוע בכוונה את כניסתם של אנשים או של שימושים שאינם רצויים לתושבים הותיקים בשכונה...לעיתים משתמשים בכלים של גודל חלקה מזערי וקווי בניין כדי לשמר שטחים פתוחים וחקלאיים או למנוע את כניסתם של מעוטי יכולת לשכונה (הפרקטיקה האחרונה מכונה “exclusionary zoning”). ניתן להשיג תוצאה זו על ידי דרישה שהשטח המזערי של חלקה לבנייה יהיה גדול מאד, שהמרווחים בין הבנין לגבול החלקה יהיו מוגזמים, או שהמבנים שיוקמו יהיו מסוג יקר באופן יחסי."
ובמקרה שלפנינו – לשמור על שכונה צפופה פחות עם בתים צמודי קרקע בלבד – באמצעות מניעת אישורה של תכנית המשלבת גם בנייה רוויה בצפיפות גבוהה יותר.
על הסכנות שבהדרה באמצעות שימוש בכלים תכנוניים וארכיטקטורה עמדה שרה שינדלר: Sarah Schindler, “Architectural Exclusion: Discrimination and Segregation Through.Physical Design of the Built Environment”, 124 Yale L.J. 1934 (2015). בתחילה תארה את התופעה:
“Exclusionary zoning is a method whereby municipalities’ zoning regulations require large lot sizes, square-footage minimums for buildings, or occupancy restrictions that make property unaffordable to or impractical for use by poor people or those who live with large or extended families.”
ובהמשך עמדה על הקשיים:
"Although the law has addressed the exclusionary impacts of racially restrictive covenants and zoning ordinances, most legal scholars, courts, and legislatures have given little attention to the use of these less obvious exclusionary urban design tactics. Street grid layouts, one-way streets, the absence of sidewalks and crosswalks, and other design elements can shape the demographics of a city and isolate a neighborhood from those surrounding it. In this way, the exclusionary built environment—the architecture of a place—functions as a form of regulation; it constrains the behavior of those who interact with it, often without their even realizing it….
Regulation through architecture is just as powerful as law, but it is less explicit, less identifiable, and less familiar to courts, legislators, and the general public. Architectural regulation is powerful in part because it is unseen; it allows government to shape our actions without our perceiving that our experience has been deliberately shaped.”