7.3. יישום מגמות הציפוף בתכניות המתאר הארציות, ובתמ"א 35 בפרט
מגמת הציפוף עליה עמדתי לעיל, באה לידי ביטוי בחקיקה, בין בתכניות מתאר ארציות, ובין בחוקים שמטרתם להביא ליישום בפועל של אותן תכניות. אעמוד להלן על התכניות הרלוונטיות, תוך שאתמקד בתמ"א 35, שהיא המרכזית ביותר למקרה שבפניי.
7.3.א. תמ"א 31
תמ"א 31, תכנית מתאר ארצית משולבת לבניה, פיתוח וקליטת עלייה (להלן: תמ"א 31), אושרה בהחלטת ממשלה 674 ב-17 בינואר 1993. נוסח התוכנית שונה ב-1998. תכנית זו הייתה הראשונה שהחלה במימוש המגמה של חידוש וציפוף עירוני, עליה עמדתי לעיל (כשבעבר התכניות היו במגמה הפוכה של "כיבוש השממה". כך, למשל, תמ"א 6 משנת 1975– תחזית התמורות בחלוקת האוכלוסייה במדינה, כוללת יעד של הגדלת האוכלוסייה בגליל ובנגב).
תמ"א 31 קובעת תנאים שמטרתם צמצום הקמת יישובים חדשים והגדרת אזורי בנייה חדשים בסמוך ליישובים קיימים. בסעיף 14.3 לתמ"א נקבע:
"הועדות המחוזיות יעודדו הכנת תכניות עבור מרכזים עירוניים קיימים. בתכניות אלו תיקבענה הוראות שיאפשרו הגדלת ניצולת הקרקע, שיפור הסביבה למגורים, פינוי והריסת אזורים המתאימים לשיקום או חלקם, תוך שמירה על ערכים הסטוריים ואחרים הראויים לשימור, ובנייה חדשה במקומה ותוך ניצול מירבי של הקרקע ע"י הגדלת הצפיפות, וכן ניצול תת הקרקע".
על מטרות התכנית עמד כב' השופט יצחק אנגלרד בע"א 8116/99 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון, פ"ד נ"ה(5) 196, 198 (2001) (להלן: עניין הועדה המקומית שומרון), בזו הלשון:
"תמ"א 31 היוותה סימן דרך בהגברת המודעות לצורך בשימור מרחבים פתוחים במדינת ישראל, מודעות שהלכה והתחזקה בעשור האחרון. תמ"א 31 באה לעולם על רקע גלי העלייה הגדולים מברית-המועצות בתחילת שנות ה-90 אשר חייבו בנייה ופיתוח מהירים ונרחבים של אזורי מגורים ומערכות תשתית עבור כמיליון עולים. לצד הצורך בבנייה ופיתוח עמדו מתכנני התמ"א, לראשונה, גם על הצורך ב"שמירת שטחים פתוחים, משאבי טבע וערכי נוף, ושטחים שישארו בטבעם, וזאת על מנת למנוע פגיעה בערכים אלו תוך כדי פיתוח מואץ" (סעיף 2.8 לתמ"א 31). תמ"א 31 הכירה בחבלי ארץ נרחבים כבעלי ערכי נוף וטבע, אשר היחס אליהם ראוי שיהיה מבוקר ויונחה לא רק משיקולי פיתוח אלא גם משיקולי שימור."
כבר כאן אנו רואים מגמת ציפוף מזה, במטרה לקלוט עלייה, לצד שמירה על שטחים פתוחים, מזה.