7.3.ב. תמ"א 35
השפעתה של תמ"א 31 חרגה הרבה מעבר לעיצוב המרחב. " היא סייעה להפנים את ההכרה שישראל זקוקה לתכנון ארצי וסללה את הדרך לתכנון ארצי ארוך טווח" (ראו לעניין זה: דינה רצ'בסקי, "מאריה לאריה – הקונטקסט של התכנון הישראלי" 85 בתוך: תכנון ארצי, מחוזי ומטרופוליני בישראל (לזכר אריה שחר, בעריכת ערן רזין, 2010, להלן: רזין, תכנון ארצי).
בעקבות תמ"א 31, הוכנה תמ"א 35. אופק התכנון נקבע להיות שנת 2020. הוראות המועצה הארצית להכנת התוכנית כללו הגדרה ראשונית של יעדי התוכנית והנחיה כמותית לפתח תכנית שתאפשר אספקה של 50,000 יחידות דיור בשנה, כשני שלישים מהם באזורי הביקוש.
בשנת 2005 אושרה תכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, לפיתוח ולשימור, מס' 35 (תמ"א 35) שהמשיכה את המגמות עליהן עמדתי, שהחלו בתמ"א 31. מטרת תמ"א 35 הייתה להגדיר את עקרונות התכנון הפיזי, הפיתוח והבינוי בישראל עד שנת 2020. על פי נתוני התכנית, הצפי היה כי אוכלוסיית ישראל תגיע ל-8.8 מיליון נפש בשנת 2020, ולפיכך יהיה צורך בגידול ניכר של שטחי המגורים (כ-50,000 יחידות דיור בשנה) ותוספת שטחים למוסדות, מסחר ותעסוקה. על פי התכנית, יש להוסיף 600 קמ"ר עד שנת 2020, כאשר צפוי כי 73% משטח זה יוקצה במתחמים עירוניים.
השאלה שהציבה לה תמ"א 35 הייתה: " כיצד אנחנו בונים על הקיים ויוצרים מתוכו מרחב מובנה יותר, ברור יותר, איכותי יותר. היכן להוסיף וכיצד והיכן להגביל פיתוח, לשמר ולטפח" (ראו שמאי אסיף, "תמ"א 35 – המעשה המוסדי, השיח הציבורי והעיסוק האקדמי", בתוך: רזין, תכנון ארצי, 129, 135).
מטרת התכנית הייתה לבסס תפיסת פיתוח כוללת וארוכת טווח, המאזנת בין "צרכי הפיתוח הצפויים בטווח התכנון מחד, ושמירה על שטחים פתוחים, ערכי טבע, חקלאות, נוף ומורשת מאידך" בין השאר על-ידי "הכוונת עיקר הפיתוח למרקמים העירוניים וצמצום תופעת הפרבור".
בתכנית נקבע (בסעיף 3ז'), כי בין מטרותיה:
"שיפור המרחב העירוני תוך חידוש הדרגתי שלו, שימור מכלולים ערכיים, בניה בצפיפויות גבוהות יחסית ופיתוח מערכות תשתית ובייחוד תחבורה ציבורית – המובילה את הפיתוח העירוני."
אחד החידושים החשובים בתמ"א 35 הוא שינוי השפה התכנונית, על ידי השימוש במושג "מרקמים". כותב על כך פרופ' אריה שחר, מהוגי התכנית, במאמרו אריה שחר "תמ"א 35 – מדינת ארבעה המטרופולינים" פנים- תרבות חברה וחינוך 13 (מאי 2010):
"במצב הקיים יש מתח מתמיד בין הצורך לתת מענה יעיל לביקושים הגדולים לבנייה למגורים ולתעסוקה, לבין החשש ההולך ומחמיר לפגיעה בשטחים הפתוחים ובמשאבי הנוף והטבע. המתח הזה מוליך להגדרת התפיסה המרחבית הראשית של תמ"א 35. התכנית קובעת שיש לאתר איתור ברור של אזורים שבתחומם ניתן להוסיף בינוי ופיתוח עתידי, תוך שמירה קפדנית על שטחים פתוחים ועל ערכי נוף וטבע ותרבות. הוראות תמ"א 35 מגדירות בפירוט את כללי המשחק אשר מאפשרים ומעודדים את תהליך הפיתוח במרקמי הפיתוח, ולעומת זאת מגבילים ומצמצמים את היקף הפיתוח במרקמי השימור.
כדי לאפשר את האבחנה הבסיסית בין אזורים מוטי-פיתוח לבין אזורים שהם מוטי-שימור, נדרשה תמ"א 35 לפתח שפת תכנון חדשה, המבוססת על אבחנה בין "מרקמים". המרקמים הם אזורי תכנון מתוחמים הכוללים כמה ייעודי קרקע במסגרת המרקם. כל מרקם כולל בתוכו שטחים מבונים למגורים ולתעסוקה, שטחים פתוחים ומערכות תשתית. המרקמים שונים זה מזה ביחסים הכמותיים בין שימושי וייעודי הקרקע בתוכם, ובכללי המשחק המסדירים ומכוונים יחסים אלה בתוכם.
תשריט והוראות תמ"א 35 מחלקים את שטח המדינה בין ששה טיפוסי מרקמים: מרקם עירוני, מרקם עירוני-כפרי, מרקם כפרי, מרקם שמור משולב, מרקם שמור ארצי ומרקם חופי. לכל מרקם הוראות סטטוטוריות לגבי גודל יישוב מקסימלי, שיעור הרחבה של יישובים כפריים, צפיפות מינימום מוצעת לבנייה, שיעור שטחים פתוחים בין-יישוביים, תכליות ושימושים בשטחים הבין-יישוביים, ועקרונות השילוב של מערכות שטחים פתוחים עם מערכות תשתית ותחבורה. הוראות אלה הן היוצרות הבחנה ברורה בין המרקמים."
(ההדגשות שלי מ' א' ג')