בבג"ץ 486/82 חברה חלקה 215 ו-332 בגוש 6213 בע"מ ו- 31 אח' נ' שר הפנים, פ"ד לז(4) 780 (1983) (להלן עניין 486/82), תקפו העותרים – בעלי מקרקעין באזור כיכר המדינה בתל אביב – את החלטת רשויות השלטון (ועדות התכנון ומשרד הפנים) לדחות את בקשותיהם למתן היתרי בנייה. על קצה המזלג, אציין כי דחיית בקשותיהם נעשתה בשל היעדרן של תכניות בנייה מאושרות לגבי אותו שטח. בית המשפט התייחס בפסיקתו להימשכות הליכי התכנון, שבאותו עניין נמשכו מעל 11 שנים. וכך כתב שם כב' הנשיא מאיר שמגר:
"כאשר עניין מתמשך והולך במשך שנים רבות - בשל חוסר יכולתן של רשויות השלטון, המופקדות על העניין על-פי החוק, לגבש דעתן או בשל חוסר יכולתן לגייס את המשאבים, הדרושים כדי לבצע את התכנית, אשר תהיה כרוכה בשינוי הייעוד - אין בעל המקרקעין חייב לשבת ללא מעש ולצפות עד אין קץ לפתרון התכנוני שייבחר. אכן, אין אפשרות לדחוק ברשות תכנונית, שתגיע למסקנתה בכל עת על אתר, ויש שדרוש זמן כדי לגבש מחשבות ולהלבישן לתכניות.
אך גם לציפייה יש להציב גבול סביר, ואין להותיר את האזרח במבוי סתום, אשר נקלע אליו, מאחר שאינו יכול לעשות ברכושו את אשר היה רוצה, ואינו נהנה מן ההסדרים, שנקבעו בחוק למקרה שנמנע מן האזרח על-פי שיקול תכנוני השימוש, אשר היה רוצה לעשות ברכוש על-פי התפתחות העניינים הרגילה, שבסיסה בתכנית המיתאר הקיימת של השטח."
(ההדגשה שלי מ' א'-ג')
ובהמשך, קובע שמגר כי הימשכות כגון זו, תאפשר התערבותו של בית המשפט:
"בנסיבות כגון אלה, בהן מצפה האזרח במשך שנים רבות להחלטתה של הרשות התכנונית, מבלי שתהיה יכולת כלשהי אף עתה להעריך אימתי תיפול החלטתה של הרשות המופקדת על כך, רשאי בית המשפט להורות לרשויות התכנון, כי תיתם תקופת הבחירה בין חלופות רבות ושונות, ותיפול החלטה לכאן או לכאן. בכך מחלץ בית המשפט את האזרח ממצב חוסר האונים, אליו נקלע תוך ציפייה להחלטה, שכבר שנים בוששה לבוא."
יפים בהקשר זה, ואף רלוונטיים מאוד – על אף כתיבתם לפני מעל לשני עשורים - הדברים שכתב כב' השופט אליהו מצא בבג"ץ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל-אביב, מז(5) 573 (1993). בדברים אלה אסיים חלק זה (ראו פס' 15 לפסק דינו):
"הכול אמנם מסכימים, שבתכנון רחב היקף ולטווח ארוך יש ליתן את הדעת לצרכים עתידיים, למגמות הפיתוח הסביבתי ולהקפדה על סדרי עדיפויות נאותים. וכל אלה מחייבים שהתכנון יהיה, ככל האפשר, רציף וקוהרנטי; יהווה חלק מתכנית אב תכנונית הצופה פני עתיד, ועם זאת ישרת כהלכה גם את צורכי ההווה, הנתונים, כשלעצמם, לתהליך מתמיד של שינוי (...)
אך אין משמעות הדבר שקיומה של תכנית מיתאר כוללת מהווה, בכל הנסיבות, תנאי חיוני לאישורה של תכנית חלקית (...)
אכן, יש שהנסיבות תחייבנה פיצול אף בהליכי התכנון. ההכרעה בקיום צורך כזה - בהיותה, בעיקרה, בעלת אופי תכנוני מקצועי - נתונה לשיקולן של רשויות התכנון. וכל עוד לא תלקה החלטתן באי סבירות גלויה ובולטת, לא ייטה בית-משפט זה להתערב בה."