מכל מקום, בהתחשב ביסודיות הדיון בתכנית שתיל, שמיעת ההתנגדויות וההנמקות שניתנו להן, לא ניתן לטעון כי התכנית לא נבחנה לעומק או "לגופם של דברים". אם כן, ובהתחשב בכך שהועלתה רק בשלב הסיכומים, אני דוחה טענה זו של הרשות המקומית.
משסיימתי לדון בטענות בדבר סבירות ההחלטות, אפנה לדיון בטענות המידתיות שהועלו.
12. מידתיות
כאמור, טענת הרשות המקומית היא כי הפער האפסי בין הצפיפות העירונית הכוללת בעיר באם תאושר התכנית (בת 285 יח"ד) לבין אישור תכנית בת 150 יח"ד, אינה מצדיקה פגיעה חמורה כל כך באיכות חיי התושבים במערב העיר ובמעמד העירייה והוועדה המקומית. זאת, במיוחד כאשר הרשות המקומית הציגה פתרונות לאיון פער זה, בדמות תכניות להגדלת היצע הדירות במעטפת העיר ובמיקומים נוספים, באמצעות בניה רוויה.
הטענה מוזכרת גם בעתירת התושבים ולפיה הציפוף המוצע במסגרת התכנית אינו "דרמטי" למול בעיית הציפוף אותה יש צורך לפתור. לעומתה, הם טוענים, "הבעיה בצביון השכונה" היא "כה מהותית וגדולה". לכן, לדידם, לא קיים איזון בין אינטרס הציפוף לאינטרס התושבים והרשות המקומית ויש לבטל את ההחלטות.
החלטות הוועדה המחוזית, וועדת הערר ואף פסק דין זה, הראו שוב ושוב כיצד דווקא התכנית שאושרה לבסוף, לאור שמיעת המתנגדים ושקילת כל השיקולים הרלוונטיים, הינה מאוזנת ומידתית. אזכיר למשל, את דרישת מתכננת המחוז כי התכנית תכלול לפחות 335 יח"ד, ואת החלטת הוועדה המחוזית, בעקבות התנגדויות התושבים והוועדה המקומית, לאשר מתווה בין 285 יח"ד בלבד. עוד אזכיר כי בדיוק לשם צמצום אותה פגיעה לה טוענים התושבים בצביון השכונה, ננקטו צעדים כגון יצירת ממשק צמודי קרקע בלבד עם הבנייה הקיימת, יצירת שטח הפרדה בינה לבין התכנית, בנייה מדורגת והנמכת גובה הבניינים המתוכננים במסגרתה (וראו בהקשר זה את שנכתב בשתי ההחלטות). אלה, מאיינים בעיניי, או לפחות מפחיתים במידה רבה את הטענה לפגיעה כלשהי בצביון השכונה, שכעת נוצר חיץ בינה לבין התכנית המדוברת.
אני סבורה כי הרחבה נוספת של הדיון בטענות אלה תהווה חזרה מיותרת על כל שנאמר לעניין הסבירות. כמו כן, כפי שציינתי לעיל, אין בכוונתי להיכנס בנעלי מוסדות התכנון ולקבוע האם ניתן היה להעביר את הציפוף לשכונות אחרות. מדובר בשיקול תכנוני מקצועי גרידא.
אני קובעת אם כן, כי החלטות הוועדות בעניין השמירה על צביון השכונה והעיר במסגרת תכנית שתיל, הינן מידתיות.