בבית המשפט העליון
רע"א 290/15
לפני: כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט מ' מזוז
המבקשים: 1. ברנד פור יו בע"מ
2. רפאל שפר
3. שלמה ניסים
נ ג ד
המשיבות: 1. רמי לוי שיווק השקמה בע"מ
2. רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.12.2014 בת.א. 8544-06-10 ובת.א. 2293-09-12 [פורסם בנבו] מיום 14.12.2014 שניתן על ידי כבוד השופט ר' יעקובי
תאריך הישיבה: י"ח באב התשע"ה (3.8.2015)
בשם המבקשים: עו"ד ד"ר אסף רנצלר; עו"ד פרח רוסלר;
עו"ד מעין אס
בשם המשיבות: עו"ד רון רוה; עו"ד סיגל בנימין
פסק-דין
השופטת א' חיות:
צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו) קובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים בו. האם יחול הצו כאשר ההחלטה אינה מנומקת הגם שהיא נמנית עם הסוגים המנויים בצו? זוהי השאלה העיקרית העולה בבקשת רשות הערעור דנן ולצידה עולה שאלה לגבי היקף חובת ההנמקה גם בסוגי החלטות שלא נכללו בצו.
רקע עובדתי והחלטתו של בית המשפט המחוזי
1. בשנת 2005 החליטו המשיבות 1 ו-2 (להלן ביחד: רמי לוי) בשיתוף עם רשתות שיווק נוספות (להלן: הרשתות או בעלות המניות) להקים את הרשת הרביעית בע"מ (להלן: הרשת הרביעית) במטרה לנצל את כוח הקנייה המצרפי של קמעונאים בינוניים בתחום רשתות המזון. הפעילות המרכזית של הרשת הרביעית הייתה ביצירת מותג צריכה פרטי לרשתות השיווק המאוגדות ברשת הרביעית המכונה "המותג". בחודש יולי 2005 חתמה הרשת הרביעית עם המבקשת 1 - חברת ברנד פור יו בע"מ (להלן: ברנד) על הסכם לעשר שנים, לפיו ברנד תפתח ותשיק את ה"מותג" תמורת אחוז מסוים מכלל מחזור הקניות החודשי של מוצרי המותג בחנויות המופעלות על-ידי הרשתות. בהמשך התגלעו מחלוקות בין ברנד ובין הרשתות ובחודש יוני 2010 הגישה ברנד לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד הרשת הרביעית והרשתות בטענה כי הפרו את ההסכם ולא עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמן להבטיח את הצלחת "המותג" ואת הגדלת היקף המכירות של מוצרי "המותג" ברשתות השיווק החברות ברשת הרביעית. הרשת הרביעית ובעלות מניותיה, למעט רמי לוי, הגיעו להסכם פשרה עם ברנד, ומשכך הגישה ברנד כתב תביעה מתוקן נגד רמי לוי בלבד בו עתרה, בין היתר, לפיצוי בסך של כ-33 מיליון ש"ח. רמי לוי מצידה הגישה בחודש ספטמבר 2012 תביעה נגד ברנד ושניים ממנהליה (המבקשים 3-2) לפיצוי בסך 9 מיליון ש"ח. בתביעה זו נטען, בין היתר, כי ברנד גובה עמלות מספקי המותג ללא ידיעת רמי לוי ובעלות המניות ברשת הרביעית וללא הסכמתם. ביום 20.9.2012 איחד בית המשפט המחוזי את הדיון בשתי התביעות.
2. בהוראת בית המשפט קיימו הצדדים הליכים מקדמיים ואף הגישו בקשות הדדיות בהקשר זה. רמי לוי טענה, בין היתר, כי מסמכים שגילתה ברנד בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה מכילים מידע מסחרי סודי הנוגע לרמי לוי וליתר הרשתות בנוגע להיקף רכישות המותג מצד הרשתות (סעיפים 4.7-4.6 לתצהיר הגילוי של ברנד). אשר על כן, עתרה רמי לוי לכך שבית המשפט יאסור על ברנד לעשות שימוש במידע העוסק בהיקף הרכישות של הרשתות ועוד עתרה כי ככל שברנד תבקש לעשות שימוש במידע על היקף הרכישות של רמי לוי, יהא עליה לעתור לסגירת הדלתיים. רמי לוי הוסיפה וטענה כי מסמך מספר 13 בתצהיר גילוי המסמכים של ברנד - מסמך הכולל מידע מסחרי על מחירי קניה שמשלמת רשת ויקטורי לספקיה עבור מוצרים שאינם "המותג" - כולל נתונים מסחריים של בעלת מניות ברשת הרביעית. על כן, בהתאם לדיני ההגבלים העסקיים בכלל ובהתאם להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים בדבר העברת מידע בין בעלות המניות ברשת הרביעית בפרט, אסור לברנד להשתמש במסמך זה או בכל מסמך אחר הכולל נתונים מסחריים אודות בעלות מניות אחרות ברשת הרביעית. עוד טענה רמי לוי כי יש לאסור על ברנד לעשות שימוש בשני מסמכים שנכללו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה בשל חסיון עורך-דין לקוח: מסמך 414 - סיכום פגישה של נציגי הרשת הרביעית עם בא כוחם בנוגע להליכים משפטיים בינה לברנד ומסמך 415 - תכתובת דואר אלקטרוני הנוגעת לסיכום הפגישה. רמי לוי הוסיפה וטענה כי ברנד לא השיבה על כל 28 השאלות (ובתוכן עוד תת-שאלות) בשאלון שהופנה אליה וביקשה מבית המשפט להורות לה לעשות כן.
3. בהחלטתו מיום 14.12.2014 הכריע בית המשפט המחוזי בבקשות בכל אחת מן הסוגיות שהעלו הצדדים. הבקשה דנן שהגישה ברנד מתמקדת בסעיפים 4(ה) - 4(ח) להחלטה ולמען הנוחות נביאם כלשונם:
ה. על "ברנד" להשלים כל שנדרש ממנה במסגרת השאלון ואין להסתפק בתשובות החלקיות שנתנה עד כה.
ו. לגבי המסמכים שבסעיפים 4.7-4.6 לתצהיר הגילוי הכללי של "רמי לוי" [צ"ל ברנד-א.ח.] יש לפעול בהתאם למצוין בסעיף 87 לבקשת "רמי לוי".
ז. לגבי מסמכים שנחשפו והועברו לעיון "רמי לוי" שלא כדין [המסמך של רשת ויקטורי-א.ח.], יש לפעול בהתאם למצוין בסעיף 95 לבקשת "רמי לוי".
ח. על מסמכים 414, 415 בתצהיר הגילוי הכללי של "ברנד" חל חסיון עו"ד-לקוח ולכן אין לעשות בהם שימוש בהליכים דנן. מקובלת עליי לעניין זה העמדה שבסעיפים 101-96 לבקשת "רמי לוי".
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי שאלת ההוצאות תוכרע בהמשך הדיון בהליך וקבע מועד לקדם משפט.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
4. ברנד טוענת כי ככלל החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת ועל-כן נפל בה פגם היורד לשורשו של עניין המחייב את ביטולה ולמצער את החזרתה לבית המשפט המחוזי לשם הנמקה. העדר הנמקה, כך נטען, מצדיק מתן רשות ערעור לגבי סעיף 4(ה) (מתן תשובות לשאלון) הגם שהחלטה זו באה בגדר הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט כהחלטה אשר לגביה לא תינתן רשות ערעור. אשר לקביעה בסעיף 4(ו) להחלטה, טוענת ברנד כי שגה בית המשפט בקבלו את עמדת רמי לוי וכי המסמכים שנאסר עליה לעשות בהם שימוש הם רלוונטיים והכרחיים לניהול התביעה, בין היתר, לצורך חישוב הנזק הנטען. עוד טוענת ברנד כי בניגוד למסמכים הכוללים נתונים עסקיים של רמי לוי, הנתונים העוסקים בבעלות המניות ברשת הרביעית הם אכן סודיים ולכן לא נמסרו לעיון רמי לוי, אך ניתן לעשות בהם שימוש בכפוף לחתימת בא-כוחה של רמי לוי על כתב התחייבות לפיו המסמכים והמידע שיועברו לעיונו לא יועברו לכל גורם שהוא לרבות רמי לוי עצמה וכן באמצעות מתן צו מגן לפי סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות). אשר לקביעה בסעיף 4(ז) להחלטה העוסקת במסמך המכיל נתונים מסחריים של רשת ויקטורי, טוענת ברנד כי מנכ"ל רשת ויקטורי נתן את הסכמתו להעברת המסמך לברנד, כי אין בהעברת המסמך משום פגיעה בתחרות לפי דיני ההגבלים העסקיים והעברתו אינה בניגוד להוראות הממונה על ההגבלים העסקיים וכי מכל מקום שגה בית המשפט בקבלו את עמדת רמי לוי ובמתן צו כללי וגורף בהקשר זה בלא להגבילו למסמך של רשת ויקטורי. אשר לסעיף 4(ח) להחלטה - חיסיון המסמכים הכוללים ייעוץ משפטי - טוענת ברנד כי בעל החיסיון, נציג הרשת הרביעית, ויתר על החסיון. לבסוף, טוענת ברנד כי יש מקום לדון בבקשתה כבר בשלב זה שכן מתן מענה לשאלון בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי יגרום לה נזק בלתי הפיך בשל חשיפת נתונים עסקיים וכן משום שהטלת מגבלות על השימוש במסמכים השונים שנכללו בתצהיר גילוי המסמכים שלה, תקשה עליה להוכיח את נזקיה וחלק מטענות התביעה וההגנה שלה.
5. רמי לוי טוענת מצדה כי גם באמתחתה טענות רבות כלפי החלטת בית המשפט המחוזי, אך בניגוד לברנד היא סבורה כי המקום להעלאתן הוא במסגרת הערעור על פסק הדין. עוד נטען כי נוכח ההיקף העצום של החומר שהובא בפני בית המשפט המחוזי אשר כלל מאות עמודים, הוא בחר במתן החלטה עניינית - אופרטיבית באופיה המנומקת בקצרה וכי בשים לב להיקפם של כתבי הטענות די בהנמקה זו. בניגוד לטענת ברנד, טוענת רמי לוי כי כל סעיפי ההחלטה, למעט סעיף 4(ז), חוסים תחת הוראות צו בתי המשפט ואין ליתן רשות ערעור לגביהם. לגופם של דברים טוענת רמי לוי כי השאלות שהפנתה לברנד רלוונטיות וכי בדין קיבל בית המשפט את עמדתה שאין לעשות שימוש במסמכים המנויים בסעיפים 4.6 ו-4.7 לתצהיר גילוי המסמכים של ברנד נוכח הוראות הממונה על ההגבלים העסקיים ונוכח הוראות תקנון הרשת הרביעית ופוטנציאל הפגיעה בצדדים שלישיים. עוד טוענת רמי לוי כי טענותיה של ברנד בבקשה דנן סותרות את הסכמתה בבית המשפט המחוזי לכך שמדובר במסמכים חסויים. בהקשר זה טוענת רמי לוי כי התנגדותה של ברנד לסגירת הדלתיים בעת השימוש בנתונים המסחריים של רמי לוי אינה ברורה; כי טענת ברנד שהמסמכים דרושים לה לשם הוכחת גובה הנזק הועלתה לראשונה בבקשת רשות הערעור ומהווה הרחבת חזית אסורה; וכי מתן צו מגן לפי חוק עוולות מסחריות אינו רלוונטי בנסיבות העניין, שכן ההליך אינו עוסק בגזל של סוד מסחרי. אשר לסעיף 4(ז) להחלטה, טוענת רמי לוי כי לא הוכח שמנכ"ל ויקטורי נתן את הסכמתו לחשיפת המסמך ומכל מקום מדובר בסודות מסחריים שאין לחשוף אותם בהתאם להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים. כך בנוגע למסמך 13 וכך לגבי כל המסמכים מאותו הסוג הנכללים בתצהיר גילוי המסמכים של ברנד. אשר לסעיף 4(ח) העוסק בחיסיון עו"ד-לקוח, טוענת רמי לוי כי ככל הנראה צו בתי המשפט חל על העניין, שכן אין מחלוקת שיש חיסיון והשאלה היא רק לגבי הסרתו, ולשיטתה חיסיון זה לא הוסר.
6. בתשובתה טוענת ברנד כי אם בית המשפט המחוזי יידרש לנמק את החלטתו ייתכן שישנה אותה. כמו כן היא מוסיפה כי הסכמתה בפני בית המשפט המחוזי לכך שהמסמכים נושא סעיף 4(ו) העוסקים בנתונים מסחריים של יתר בעלי המניות - חסויים, מקורה בטעות.
דיון והכרעה
7. החלטנו לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. זאת, בין היתר, נוכח "מחלוקת פוסקים" הקיימת בבית משפט זה (בדן יחיד) בשאלה האם יש להחריג את תחולת הוראות צו בתי המשפט מקום שבו מדובר בהחלטה בלתי מנומקת וכן בשל הצורך להתייחס לסוגיות הנוגעות להיקף ההנמקה גם מקום שבו אין מדובר בסוג החלטות שנכללו בצו כהחלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור.
הורתו של צו בתי המשפט בחוק בתי המשפט (תיקון מספר 52), התשס"ח-2008, ס"ח 2169 (להלן תיקון 52) בו אימצה הכנסת חלק מהמלצות הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל בראשות השופט (בדימוס) תאודור אור, לצמצם את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" בעניינים אזרחיים (ראו: דין וחשבון הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל 109-107 (התשנ"ז); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב"גלגול שני") דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006) (להלן: שני)). צמצום האפשרות לערער על "החלטה אחרת" התבטא בשני תיקונים לחוק: התיקון הראשון היה הוספת הסיפה לסעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הקובעת כי רשות לערער תינתן רק "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". התיקון השני לחוק בתי המשפט היה בהוספת סעיפים 41(ג) ו-52(ג) לחוק בתי המשפט בהם הוסמך שר המשפטים לקבוע בצו סוגי החלטות לגביהן לא תינתן רשות ערעור (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 46), התשס"ח-2007, ה"ח הממשלה 341; מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153 (2012) (להלן: קרייני); אורי גורן סדר הדין האזרחי 1117-1115 (מהדורה אחת עשרה, 2013); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 203-200, 237-233 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן נון וחבקין)).
8. שר המשפטים הפעיל את הסמכות שניתנה לו כאמור וביולי 2009 פורסם צו בתי המשפט הכולל רשימת סוגי החלטות דיוניות לגביהן לא תינתן רשות ערעור, ובהן החלטות על קביעת מועדים, היקף כתבי טענות, קבלת בקשה לביטול פסק-דין או לביטול החלטה, הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו) וכן כל ההחלטות לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) שעניינו "הודיות, שאלונים וגילוי מסמכים", למעט החלטות שעניינן גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים וטענת חיסיון. המכנה המשותף לכל ההחלטות המנויות בצו הוא כי מדובר ב"החלטות דיוניות – ניהוליות מובהקות" (רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, [פורסם בנבו] פסקה 9 (5.6.2013)) (להלן: עניין שמיע) שסיכוייהן להשפיע על התוצאה הסופית נמוכים (אלון קלמנט "סדר הדין האזרחי" הגישה הכלכלית למשפט 997, 1059 (אוריאל פרוקצ'יה עורך, 2012)) (להלן: קלמנט).
על תכליתו של הצו עמד המלומד מ' קרייני:
ככלל אפשר אפוא לומר, כי הצו מבקש לקדם את עקרון ה-Final judgment rule האוסר על בעל דין להעלות השגות בפני ערכאת הערעור על החלטות הביניים של הערכאה הראשונה עד שהיא תיתן את החלטתה הסופית בסכסוך בכללותו, קרי עד לפסק הדין. התכלית הדיונית של הצו ברורה: לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה. תכלית זו מקבלת משנה תוקף נוכח קיומה של 'נטייה גוברת והולכת אצל בעלי דין לפנות לבית המשפט שלערעור כדי להשיג על כל החלטה והחלטה של בית המשפט דלמטה ובפרט על החלטות ביניים'" (קרייני, בעמ' 163-162)
על תכלית זו שביסוד הצו עמד גם בית משפט זה בפסיקתו (ראו: עניין שמיע, פסקה 8; רע"א 10343/09 ארץ נ' וויטמן, [פורסם בנבו] פיסקה 3 (14.10.2010); רע"א 8557/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 13 (31.7.2011); רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ –החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקאות 11-10 (20.5.2012); רע"א 4104/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' גולדשטיין, [פורסם בנבו] פסקה 5 (19.6.12); רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' עו"ד ברוך טולידאנו, [פורסם בנבו] פסקה 4 (21.3.12) (להלן: עניין שחף); רע"א 4846/12 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אשר אברג'ל, [פורסם בנבו] פסקה י' (10.8.11); רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, [פורסם בנבו] פסקה 3 (20.10.2009); ראו גם: בן נון וחבקין, בעמ' 238-233). כמו כן, עמדו המלומדים על כך שהמחסום הדיוני שמקים הצו חוסך מערכאת הערעור את עצם הצורך לשקול אם ליתן רשות לערער אם לאו, וכי יש בכך חסכון בזמן שיפוטי משום שערכאת הערעור נטתה בעבר לבדוק לגופן את הטענות שהועלו בבקשות רשות ערעור, גם מקום שמצאה לבסוף כי יש לדחותן (קרייני, בעמ' 163; שני, בעמ' 101-98; השוו: בן נון וחבקין בעמ' 202).
בשולי הדברים, יצוין כי הוראות הצו השוללות קטגורית רשות ערעור מוכרות גם בשיטות משפט אחרות. כך למשל במשפט האמריקאי החלטות ביניים ככלל אינן ניתנות לערעור אלא במסגרת ערעור על פסק הדין לפי כלל ה-Final Judgment Rule (קרייני, בעמ' 175, שני בעמ' 97-95). באנגליה זכות הערעור מסויגת וכדי לערער נדרש בעל הדין לקבל רשות, בכפוף למספר יוצאים מן הכלל (למשל פגיעה נטענת בחירויות הפרט, ראו: ADRIAN ZUCKERMAN, ZUCKERMAN ON CIVIL PROCEDURE PRINCIPALS AND PRACTICE 1136 (3rd ed. 2013))) (להלן: Zuckerman). כמו כן, תתאפשר הגשת בקשת רשות ערעור באנגליה רק כאשר מדובר בהחלטה סופית (Final Decision) ולא בהחלטת ביניים (להרחבה באשר לדין הנוהג בעניין זה באנגליה ראו: Zuckerman, בעמ' 1119 – 1122, 1136 – 1138; קרייני בעמ' 176).