הן חברת האיבזור והן היזם לא רוו נחת מפסק דינו של בית המשפט קמא, ועל כן מונחים לפנינו שני ערעורים הדדיים.
4. חברת האיבזור משיגה בעיקר על הקביעה כי הפרה את החוזה, וזאת באמצעות שלושה טיעונים חלופיים. ראשית, כי ניתנה לה ארכה נוספת עד אוגוסט 2015, ולפיכך הודעת הביטול שנשלחה ביולי 2015 הקדימה את זמנה (כתמיכה בגרסה זו, היא מפנה לעדותו של מר אייל אבידוב, מי שניהל את העבודות מטעם חברת האיבזור, אך העיד במשפט מטעם היזם, אשר מסר כי הבין ממנהל חברת האיבזור כי "מסיימים את הפרויקט בחודש אוגוסט" – עדות שלטענתה נשמטה מבית המשפט קמא); שנית, אם תאמר כי הארכה ניתנה רק עד לסוף אפריל 2015, כפי שקבע בית המשפט קמא, הרי שהודעת הביטול איחרה את זמנה, משניתנה רק ביולי 2015; ושלישית, כי מכל מקום, מסגרת הזמנים שנקבעה בחוזה הייתה גמישה, כך שהמועד שנקבע כלל לא היה מחייב. כן הלינה חברת האיבזור על אופן קביעת אובדן הרווח החודשי על ידי המומחית מטעם בית המשפט, וטענה כי ממצאיה אינה מבוססים על נתונים, כי אם על השערות וסברות בלבד.
5. היזם ערער בעיקר על הקביעות לעניין הנזק שנגרם לו, ששומתו על ידי בית המשפט קמא נמוכה לשיטתו מהראוי. בהקשר זה, מעלה היזם מספר טיעונים. ראשית, שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי תקופת הארכות לא תיכלל בתחשיב הפיצוי, שכן אלה ניתנו בלית ברירה ומתוך שיקולים של הקטנת נזק, ולא ניתן להסיק מהן ויתור על זכותו לפיצוי בגין התמשכות הביצוע מעבר למועד המסירה המקורי שנקבע בחוזה להספקת המשאית המדוגמת; שנית, כי לא היה מקום לנכות מהפיצוי שנפסק בגין אובדן הרווחים את יתרת התמורה החוזית, שכן מדובר ב"כפילות ברורה"; שלישית, כי היה מקום להאריך את תקופת העיכוב לכל הפחות לחמישה חודשים, וזאת בהתאם להערכת המומחית מטעם בית המשפט ולהסכמת הצדדים במסגרת החוזה; רביעית, כי על בית המשפט קמא היה לזכותו גם בשכר שיכל להשתכר מהמיזם בתקופת העיכוב, שכר שהופחת מרווחי המיזם בתחשיבי המומחית מטעם בית המשפט.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, ושמענו את טיעוניהם, הגענו למסקנה כי למעט עניין אחד, אשר יפורט להלן, דין שני הערעורים להידחות.
7. עיקר טיעוני הצדדים נוגעים לממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. בתמצית וקיצור, נציין ביחס לטענות הצדדים כדלהלן:
- הקביעה שלא ניתנה ארכה מעבר לחודש מאי 2015 היא קביעה מבוססת היטב. ראו במיוחד מוצג 11 למוצגי היזם, מכתב של בא כוח חברת האיבזור מיום 12.7.2015 בו ציין כי "בכוונת מרשתי לקחת אחריות על כל המשתמע מכך באשר לחודשים "האמיתיים" בהם איחרה בדיגום המשאית, קרי חודשים מאי, יוני, יולי, אוגוסט/תחילת ספטמבר";
- קביעת בית המשפט קמא כי ביטול החוזה כחודשיים לאחר שפקעה הארכה האחרונה לא חרגה, בנסיבות המקרה, מגדר הזמן הסביר לביטול חוזה בשל הפרה, אינה מסוג העניינים שערכאת הערעור נוטה להתערב בהם;
- אין בסיס עובדתי לטענת חברת האיבזור כי לוח הזמנים החוזי היה גמיש עד אין קץ, ומאידך נראה כי יש בסיס ראייתי לקביעה שהארכות שניתנו על ידי היזם היו הסכמה לשינוי מועד הביצוע, קרי הכרה בכך שביצוע בתוך תקופת הארכה לא יהווה הפרה;
- משך תקופת העיכוב היא עניין עובדתי, שאין בסיס להתערב בהערכתו על ידי בית המשפט קמא;
- קביעות המומחית אכן נשענות על נתונים חלקיים והערכות, ואולם בהינתן שמדובר על מיזם חדשני שלא יצא אל הפועל, היא עומדת במבחן שנקבע בפסיקה, דהיינו "כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין" (ע"א 355/80 נתן אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, לה(2) 800, 809 (1981));
- בית המשפט קמא צדק בכך שלא פסק ליזם את השכר הסביר שהיה משולם לו בעבור עבודה במיזם (להבדיל מרווחי המיזם), מאחר שלא הוצג כל טעם שמנע מהיזם מלהפיק שכר זה בעבודה חלופית בתקופת העיכוב.