2.2 הכנסות – הכנסות התובעת, כפי שצפתה, לתקופה המוצגת נובעות מקיום ימי קידום מכירות, ריטיינר קידום מכירות (קבוע מראש), ימי תערוכות וימי אירועים שונים. בהתאם לתצהירים של מומחים מטעם התביעה וכן במסגרת פגישתנו עמם ועם נציגים מטעם ההגנה, נקבעו תעריפים עבור כל אחד מסוגי ההכנסות כאמור.
2.3 הוצאות הפעלה – הוצאה זו מורכבת בעיקרה משכר עבודה והוצאות הפחת על המשאית ואבזור שהיה צריך להיות מחובר אליה וכן הוצאות נוספות כגון: דמי שכירות מחסן, הוצאות דלק ועוד.
2.4 הוצאות הנהלה וכלליות – כוללות בעיקר הוצאות שיווק, קידום אתר אינטרנט ופרסום, טיפולי רכב, טסט, ביטוחי רכב ובנוסף הוצאות אחרות, כגון אגרת רשם החברות וכיו"ב.
2.5 הוצאות מימון – בתקופות המדווחת הוצאות המימון נובעות מהלוואה שניטלה מצדדים קשורים על ידי החברה לצורך רכישת המשאית (ההלוואה נושאת ריבית המשקפת את ריבית לפי העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים, כפי שמפורסם על ידי בנק ישראל לשנת 2015)".
(עמ' 21 לחוות דעת המומחית).
על פי השיקולים האמורים, ועל פי הנתונים שהניחה בחוות דעתה, אמדה המומחית את הפסדי התובעת ביחס לשלוש החלופות האמורות. ההפסד החודשי כעולה מהטבלה שערכה המומחית הינו: 69,640 ₪, ביחס לחלופה הראשונה; 69,050 ₪, ביחס לחלופה השניה; ו - 68,607 ₪, ביחס לחלופה השלישית. סך הנזק למלוא התקופות, בהתייחס לרגישות לפי היוון, לשלושת החלופות על פי חוות הדעת הוערך על ידה, בסכומים אלה: 772,855 ₪ לחלופה הראשונה, 831,360 ₪ לחלופה השניה, ו – 890,343 ₪ לחלופה השלישית.
בשולי חוות הדעת, הוסיפה המומחית הערות אלה:
"הערות כלליות:
1. בכתב התביעה נדרש פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב ובמוניטין בסך של 300,000 ₪ - לכאורה על פי התובעת, העיכוב בעבודות גרם לה לבטל התקשרויות עם לקוחות פוטנציאליים והפגיעה בשמה הטוב כאמור גרמה לאי יכולת התובעת לפעול כמתוכנן.
אין אנו באים לסתור את טענות התובעים אולם בבואנו לאמוד את הנזק שנגרם בעקבות ההתקשרות עם הנתבעת, נראה כי לא יהא זה נכון להביא בחשבון את הפגיעה במוניטין.
במקרה דנן, מדובר בחברה בראשית דרכה וקיים קושי להצביע על קיומו של מוניטין אם בכלל, בשלב זה של חוסר פעילות עסקית. (ראה סעיף קביעת מוניטין בעסק בהקמה לעיל).
2. לא התייחסנו לסעיף "טרחה, אובן זמן, ריצות, התרוצצויות והוצאות אש"ל לטובת הקמה הפרויקט, שירדו לטמיון, בסך כולל של 75,000 ₪ ובתוספת מע"מ 88,500 ₪" – היות ואין מדובר בנזקים מוכחים ובקשר לייצור ההכנסה והפעילות העסקית בתובעת.
3. הסכומים המופיעים לעיל אינם כוללים מע"מ וככל שתחול חבות במע"מ בגין הפיצוי שישולם תובעים יש להוסיף מע"מ כדין".
(עמ' 24 לחוות דעת המומחית).
המומחית נשאלה שאלות הבהרה ע"י ב"כ הנתבעת, והשיבה עליהן בפירוט (נ/3, נ/4).
במהלך חקירתה הנגדית, על ידי ב"כ הנתבעת, אישרה המומחית, כי לא בדקה באופן אישי אם הנתונים שמסרו לה התובעים הינם נכונים ומדוייקים. העדה נשאלה: "זאת אומרת שמה שעשית למעשה בחנת את הנתונים שהוצגו לך ע"י התובעת ובחנת האם הם סבירים או לא?", והשיבה: "נכון, ומצאתי אותם סבירים מאוד ואף שמרניים" (עמ' 110 לפרוטוקול ש' 34 עד עמ' 111 ש' 1).
בהמשך הסבירה, כי בדקה את הנתונים שנמסרו לה באמצעות השוואה לחברות אחרות המטופלות במשרדה, ומשתמשות בפרסום. המומחית חזרה והעידה, כי הנתונים שנמסרו לה על ידי התובעים, הינם "...שמרניים יחסית לשוק" (עמ' 111 לפרוטוקול ש' 14).
8. יש לקבל את טענת התובעת שלפיה ההסכם, נספח 1 לכתב התביעה, הינו חוזה מחייב, המשקף את הסכמות הצדדים, על כל תניותיו.
לכתב התביעה צורף אמנם עותק של ההסכם, החתום רק על ידי התובעת, ונעדרת ממנו חתימת הנתבעת. על רקע זה, טען כאמור ב"כ התובעת בישיבת קדם המשפט הראשונה, כי המסמך האמור אינו משקף את תנאי ההתקשרות בין הצדדים, אלא רק את הבסיס להתקשרות, כאשר לאחר מכן, השתנו תנאיה. אלא שבהמשך, הומצא כאמור עותק ההסכם החתום על ידי שני הצדדים, והעד מר אבידוב אף העיד, כי הוא חתם עליו ברשות ובסמכות, ובידיעה מלאה של מר חייקין. עדותו לעניין זה לא נסתרה, ולא הונח בפני בית המשפט כל הסכם אחר בין הצדדים, או כל ראיה אחרת מעבר לעדותו של מר חייקין, שיכולה היתה להוביל למסקנה אחרת.
אשר לשאלת נפקות ההוראה בהסכם שלפיה "תוקפת הביצוע: עד 5 חודשים מיום מסירת המשאית, חתימת ההזמנה ותשלום המקדמה" – על פי פשט לשונה של הוראה זו, קובעת היא תקופת זמן מקסימאלית בת 5 חודשים, להשלמת ביצוע העבודות על ידי הנתבעת, ממועד השלמת שלוש פעולות התובעת, המנויות בה. הוכח, כי פעולות אלה נשלמו ביום 16.3.14, ועל כן, טוענים התובעים, כי מועד סיום העבודות על פי ההסכם, חל לכל המאוחר ביום 16.8.14.
הנתבעת טענה מנגד, כאמור, שתי טענות – האחת – כי בין הצדדים הוסכם בפועל, על מסגרת זמן גמישה, לאחר שהנתבעת הבהירה לתובעים את הקשיים האופייניים להתקשרויות מסוג זה, המלוות בחוסר וודאות, והשניה – כי קיים נוהג בענף "דיגום הרכב" שלפיו תקופת הביצוע משתנה בהתאם לנסיבות, וזאת בשל אותה חוסר ודאות המאפיינת פרוייקטים כאמור.
סבורני, כי טענות אלה של הנתבעת לא הוכחו. במישור הראייתי נסמכות הטענות האמורות למעשה, רק על עדותו של מר חייקין, שעדותו בעניין זה הינה בגדר עדות יחידה של עד המעוניין בתוצאות המשפט, על המשתמע מכך. לא הובאה כל חוות דעת מומחה לעניין הנוהג הנטען, ולא הובאה כל ראיה חפצית שיכולה היתה ללמד על כך שהצדדים הסכימו, לאותה מסגרת זמן גמישה נטענת. מצד שני, עדות התובע בנקודה זו, נתמכה בעדות מר אייל אבידוב, שלפיה, מסגרת הזמן האמורה בהסכם היא שאכן הוסכמה בין הצדדים, ומעבר לכך, ההוראה האמורה בהסכם, כפי שנכתבה, הינה ברורה וחד משמעית. לפיכך, נדחית טענת הנתבעת בהקשר זה, ונקבע כי הצדדים אכן הסכימו במסגרת ההסכם כי העבודות תושלמנה בתוך חמישה חודשים.
9. לטענת התובעים, החוזה הופר בהפרה יסודית המקנה זכות לבטלו, כבר ביום 16.8.14 - משלא הושלמו העבודות ולא נמסרה לידיהם המשאית המדוגמת, לאחר ביצוע כל הנדרש - ולכל המאוחר, בתום הארכה הראשונה שנתנו התובעים לנתבעת עד תום חודש אוקטובר 2014 (ס' 5 לתמצית סיכומי התובעים). התובעים מדגישים, כי מן הראיות, לרבות עדות מר אבידוב, עולה, כי עד תום התקופה המוסכמת בהסכם, כלל לא היה בידי הנתבעת התכנון המלא של העבודה, שכן זה הושלם על ידי אינג' ישראל סבר, רק לאחר תום התקופה האמורה. התובעים טוענים, כי הארכות שניתנו בהמשך, לא היו אלא "...ארכות חסד..." שנתנו התובעים לנתבעת, מחוסר ברירה, מתוך שיקול של הקטנת הנזק, ועל מנת שלא לעמוד בפני שוקת שבורה, כפי שאירע לשיטתם בסופו של דבר.
מצד שני, טוענת הנתבעת, כי בין הצדדים שררה הסכמה להארכת תקופת הביצוע ההסכמית, ולכן, אין מדובר בהפרה יסודית. זאת, בין היתר, על רקע תוספת עבודות על פי דרישת התובעים, אשר היה בהן להאריך את תקופת הביצוע, חוסר מקצועיות של התובעים, וחוסר שיתוף פעולה מצדם, ועל רקע אילוצים שונים, לרבות מבצע "צוק איתן", שירות מילואים ממושך של מר רפי כהן, והצורך להזמין ארגז בחו"ל לאחר שספקים בארץ, לא הסכימו לבצע את העבודה. הנתבעת הסתמכה לטענתה, על "...הסכמתם המפורשת (של התובעים – ג.ג.) להארכת סיום ביצוע העבודות...", והוסיפה וטענה, כי "... פעלה על מנת לסיים את הפרוייקט בהקדם האפשרי", כאשר הודעת הביטול של התובעים שניתנה ביום 8.7.2015, נחתה עליה בהפתעה (ר' בין היתר סעיפים 24 - 30 לתצהיר מר חייקין).
תשובת התובעים לטענה לעניין הארכת התקופה, על רקע התווספות עבודות, היתה, כי לא דרשו לבצע כל עבודה נוספת, וכי כל העבודות שנדרשה הנתבעת לבצע, היו ידועות מראש, על רקע הפגישות הרבות שהתקיימו בין הצדדים, עובר לכריתת ההסכם, ואשר במהלכן נדונו באופן מקיף ומעמיק, כל הצדדים הטכניים של הפרוייקט.
ברי לסברתי, כי אילוצים שאינם קשורים לתובעים, אשר בגינם התקשתה הנתבעת בביצוע הפרוייקט ובעמידה בלוח הזמנים שנקבע, אין בהם להאריך את תקופת הביצוע החוזית המוסכמת לכשעצמם, שכן המדובר למעשה, בהיבט המשפטי, בטענות סיכול, אשר אין לקבלן בענייננו, על רקע ההלכה הפסוקה. שונה הדבר, ביחס לעבודות שנוספו לפרוייקט, ואשר גרמו להארכת תקופת הביצוע בפועל, נוכח שינויים ודרישות נוספות בפרוייקט, מצד התובעים, אשר אך סביר כי יגרמו להארכת התקופה המוסכמת.
טענת הנתבעת, ביחס להתווספות עבודות אשר האריכו בפועל את תקופת הביצוע, נתמכת בעדותו של עד התביעה מר אייל אבידוב, אשר העיד כאמור, על שינויים שונים שהצריכו תוספת זמן ביצוע, לרבות חיזוק רצפת המשאית, שינוי מיקום מסכים, המצאת נתונים טכניים בקשר לאלמנטים מתנפחים באיחור, ועוד.
סבורני, כי נכון לקבל את עדותו של מר אבידוב בהקשר זה, אלא שאין בה להבהיר מהו פרק הזמן שנוסף לפרוייקט, בעקבות שינוים אלה מצד התובעים.
במהלך התקופה, ניתנו ארכות לנתבעת על ידי התובעים, או מטעמם, כאשר התובע עצמו נתן לנתבעת ארכות, עד סוף חודש דצמבר 2014, ובהמשך נכנס לתמונה אחיו, מר רן שחם, אשר ניהל את המגעים לעניין המשך הפרוייקט, עם מר אבידוב, ובהמשך, עם מר חייקין. כזכור, גם מכתב ההתראה הנוקב בתאריך 20.3.15, כמועד שעד אליו ניתנה למעשה ארכה, נכתב על ידי היועצת המשפטית של חברת אלטשולר שחם, שמר רן שחם הינו אחד ממנהליה.
הצדדים נחלקו גם ביחס לנפקות הארכות שניתנו, לעניין פסיקת הפיצויים, כאשר הנתבעת סבורה ,כי אין לפסוק פיצויים לזכות התובעים בתקופת הארכות המוסכמות, ואילו התובעים טוענים, כי יש לפסוק לזכותם פיצויים, גם לתקופת הארכות שניתנו, שאותן רואים הם כ"ארכות חסד", דהיינו, מיום 16.8.14, או לכל המאוחר מסוף תקופת הארכה הראשונה – סוף חודש אוקטובר 2014. התובעים סומכים טענתם בעניין זה על פסקי הדין שניתנו בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' ישי טהוליאן ואח' (10.9.2009), וע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין ואח' (12.4.2011), אשר אימצו את פסיקת בית המשפט בע"א 4337/02 ירמיהו עייני חברה לבניין בע"מ נ' קו-אופ צפון היפרשוק, רשתות שיווק בע"מ (פ"ד נח(1) 799, 806): "הלכה היא כאשר קבעו הצדדים בחוזה שביניהם כי איחור של תקופה מסוימת לא ייחשב כאיחור המהווה הפרת החוזה, פרשנות בתי המשפט לעניין הפיצוי במקרה של הפרה הינה כי איחור מעבר לתקופה שנקבעה מהווה הפרת החוזה, ומשהופר החוזה, זכאי הצד הנפגע לפיצוי מהיום שבו התחייב המפר למסור את החזקה, ולא מתום הארכה, אלא אם קבעו הצדדים אחרת".
השאלות הצריכות הכרעה בעניין זה, הינן אפוא, מה היה משך הארכות שניתנו לנתבעת על ידי התובעים, וכיצד יש לראותן – האם כהסכמה להארכת תקופת הביצוע, על רק הקשיים האובייקטיביים בהם נתקל הפרוייקט, או שמא ארכות שניתנו מתוך אילוץ ותוך מחאה.
כזכור וכמצוטט לעיל, העיד מר אבידוב, כי התובעים הסכימו למתן ארכות, לפחות עד סוף חודש אפריל 2015, מתוך שגילו "...הבנה למצב..." (עמ' 79 לפרוטוקול שורות 10-13). התובעים חלקו על כך, אך בעניין זה יש לזקוף לחובתם, את הימנעותם מהעדת מר רן שחם, אשר פעל כנציגם, במסגרת המגעים האמורים, ואת אי העדת מר רפי כהן ואינג' ישראל סבר (אשר זומנו לבקשת התובעת אך בהמשך היא ויתרה על העדתם). עדותם יכולה היתה, אולי, לשפוך אור על הנסיבות שבהן ניתנה הארכה, ועל המועד בו פקעה, ועל טיבה. משלא העידו, הרי שעדותו של מר אבידוב בנקודה זו (התומכת בחלק מעדות מר חייקין לעניין זה), עומדת על מכונה ולא נסתרה, מה עוד שמדובר בעד תביעה, אשר אינו חשוד בהטיה לטובת הנתבעת (נוכח הביקורת הקשה שהטיח בה לעניין הקצאת המשאבים לפרוייקט), ואשר התובעים מסתמכים על דבריו, בחלקים נרחבים של טיעוניהם. אשר לטענות הנתבעת לארכות מעבר לסוף חודש אפריל 2015, הרי שאלה נשענו על עדותו היחידה של מר חייקין, שהינה בגדר עדות יחידה של עד המעוניין בתוצאות המשפט, ולסברתי, לא הוכחו.
במצב זה, סבורני, כי קמה לתובעים זכות לתשלום פיצויים (בכפוף להוכחת נזקיהם), מיום 1.5.15.
10. אשר לנזקיהם הנטענים של התובעים –
התובעים טענו, כי יש לפצותם, על מלוא הנזקים שנגרמו להם בעקבות הפרת החוזה על ידי הנתבעת, וסיכול הקמת העסק שהתכוונו להפעיל באמצעות המשאית. כאמור, הם תבעו לצד פיצויי הקיום, גם השבת סכומים שהשקיעו בהקמת העסק האמור. לסברתי, נכון לפסוק לזכות התובעים פיצויים, בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הפרת החוזה על ידי הנתבעת, ואולם, כמפורט להלן נכון יהיה לעשות כן בהתייחס לתקופת העיכוב בהקמת העסק בלבד, בהתחשב ביכולתם של התובעים להקטין את נזקם, על ידי השלמת העבודות באמצעות ספק אחר, והפעלת העסק, גם אם באיחור. לסברתי, היות שעם תשלום פיצויים כאמור, צפויים התובעים לעמוד במקום שבו היו עומדים לו קויים החוזה, אין לפסוק לזכותם פיצויים, בגין השקעות השקיעו בפרוייקט לצורך הקמתו, לרבות עלות רכישת המשאית ודיגומה, עלות מהנדס בטיחות, עלות רישיון נהיגה לתובע וכיו"ב.
לעניין הנזק, ביקשו התובעים להתבסס, על עדות התובע, ולצדה, עדויות ד"ר שמואל צרפתי, עדות מר אריאל גוטגליק, וחוות דעת רו"ח נחליאלי.
חלקים מסויימים מן התביעה, נשענים למעשה, על עדותו היחידה של התובע, כגון לעניין בדיקות מקדימות שעשה, מגעים שניהל עם לקוחות אפשריים, וכן – בהתייחס לשאלת הקטנת הנזק – בדיקות שערך לעניין היתכנות המשך ביצוע הפרוייקט, באמצעות ספקים אחרים במקום הנתבעת, וכו'. ביחס לאותם חלקים של העדות, מהווה עדותו עדות יחידה של בעל דין, ובנוסף, יש לזקוף לחובתו הימנעות מהעדת עדים מסוימים, כגון אותם לקוחות אפשריים, לרבות אחיו, מר רן שחם, או עד אחר מחברת אלטשולר שחם שבבעלות חלקית של אחיו, ואשר עימה התקשרו התובעים, לטענת התובע (סעיף 18 לתצהירו פסקה שלישית), ועל כן סבורני, כי אין לבסס ממצא עובדתי פוזיטיבי, על אותם חלקים בעדותו.
לסברתי, עולה קושי לעניין חוות דעת רו"ח נחליאלי, אשר הסתמכה בחלק לא מבוטל ממנה, על תכנית עסקית שערך, לאחר ביטול החוזה על ידי התובעים, ולא קודם ההתקשרות. נוכח האמור עולה חשש, כי הנתונים שבתכנית האמורה ובחוות הדעת, הושפעו באופן כלשהו, מן הכוונה להגיש את התביעה דנא. יש גם קושי, בכך שדבר עריכת התכנית העסקית רק באותו שלב, לא הוצהר ולא הודגש, במסגרת כתב התביעה.
אשר לעדות ד"ר צרפתי – ראשית, המדובר בעד שלא מן הנמנע, כי מעוניין בטובתם של התובעים, בהיותו בן דוד של התובע. מעבר לכך, הרי שחלקים נרחבים מעדותו, מהווים על פי תכנם, עדות על דבר שבמומחיות, וזאת, אף שהעד לא העיד כעד מומחה, ולא הוגשה חוות דעת מומחה מטעמו, ועל כן, אותם חלקים של עדותו, מהווים בפועל עדות סברה, אשר – נוכח התנגדות באי כוח הצדדים לעדויות בלתי קבילות לרבות עדויות מפי השמועה ועדויות סברה (ראה עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 22-24), אינה קבילה, וגם אילו הייתה קבילה, הרי שלא ניתן לייחס לה בנסיבות, משקל של ממש. העד העיד, על מגעים שערכו הוא והתובע עם לקוחות אפשריים שונים, אשר עם חלקם "...אף נרקמו פרויקטים ספציפיים אשר לא יצאו לפועל בהיעדר המשאית במועדים המיועדים לביצוע הפרויקטים". דא עקא, התובעים לא העידו, אף אחד מאותם לקוחות אפשריים, ולא הציגו מסמכים, ביחס לאותן התקשרויות שנרקמו, לטענת העד, ומחדלים אלה, יש לזקוף לחובת התובעים במאזן הראיות, לעניין הנזק.
אשר לעדותו של מר אריאל גוטגליק, הרי שגם בתצהירו קיימות אמרות שהינן בגדר עדות סברה (כגון סעיף 6, וסעיף 7 סיפא לתצהיר). העד העיד, על פניית התובע אליו, ועל בקשתו לפנות באמצעות החברה שבבעלות העד ושותפו, אל לקוחות אפשריים. עדותו לעניין זה לא נסתרה ויש לקבלה ואולם, אין בה להוכיח את ההפסד הנטען, בגין אי התקשרות עם לקוחות שונים באמצעות אותה חברה, מה גם שלעניין היקף הפעילות המתוכנן עולה ספק, נוכח אי ידיעת שותפו של העד על ההתקשרות המתוכננת כעולה מתמליל שיחתו עם העדה, הגב' שילר.
לפיכך, נדמה כי ראיות התובעים לכשעצמן, אין בהן כדי להוכיח את טענותיהם לעניין הנזק, ודאי לא במלואן.
מצד שני, עומדת לפני בית המשפט חוות דעת המומחית רו"ח ברקוביץ', אשר לסברתי, יש לקבלה, לעניין הארכת היקף הנזק החודשי שנגרם לתובעת – בסך כ-69,000 ₪ לחודש. משקלה הראייתי של חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, עולה ברגיל, וגם בענייננו, על משקל חוות דעת מומחי הצדדים, בהיותה נייטרלית ואובייקטיבית. חוות הדעת, אשר חלקים נרחבים למדי ממנה צוטטו לעיל, מבהירה את אופן הערכת הנזק וחישובו, והרושם, הן מתוך חוות הדעת עצמה, והן מתוך חקירתה הנגדית של המומחית, אשר במהלכה לא נסתרו אילו ממצאיה ומסקנותיה, כי היקף הנזק החודשי שנקבע בחוות הדעת הינו סביר. לעניין זה טענה הנתבעת, כי חוות דעת המומחית נשענה על נתונים שהניחו בפניה התובעים, לרבות העדויות שפורטו לעיל, אשר הנתבעת סברה כי אין לקבלן (וכאמור, לא נמצא כי נכון לאמצן במלואן), אלא שכמפורט לעיל, המומחית לא קיבלה את הנתונים שמסרו לה התובעים כך סתם, אלא ערכה מחקר זוטא, אשר מסקנתו היתה, כי אותם נתונים שמצאה רלוונטיים לצורך הערכת הנזק אינם מופרזים, והם אף שמרניים. לפיכך, גם אם לא על יסוד ראיות התובעים, יש לקבל את חוות דעת המומחית, לעניין היקף הנזק החודשי שנגרם לתובעת.
יש לקבל גם את מסקנת המומחית, שלפיה יכולים היו התובעים להקטין את נזקיהם, בהינתן "...אלטרנטיבה לביצוע העבודה", דהיינו, המשך ביצוע הפרויקט באמצעות ספק אחר (סעיף 2 לפרק "בסיס לאומדן הנזק והנחות יסוד", בפסקה הראשונה, וכן ר' הערת שוליים מס' 10 שצוטטה לעיל, ואשר במסגרתה שללה המומחית, את טענת התובעים לאי ביצוע העבודה באמצעות ספק אחר, בהיבט המימוני). לעניין זה, נשענת טענת התובעים בדבר העדר יכולת לבצע את הפרוייקט באמצעות ספק אחר, על עדות התובע בלבד, אשר העיד, כי כאשר קיבל את ההחלטה בדבר ביטול ההתקשרות עם הנתבעת, הגיע למסקנה "...כי אין עוד תקומה לעסקי, כי הנתבעת לא תשלים ואינה מסוגלת להשלים את הפרויקט... וכי, למעשה, חזוני להקמת העסק המבוסס על המשאית נגוז וכל השקעותיי ירדו לטמיון..." (סעיף 20 לתצהירו), וכן העיד, כי לא ניתן היה לבצע את הפרויקט באמצעות ספק אחר כלשהו בארץ, על אף שלתצהירו צירף התובע עצמו הצעת מחיר של חברה אחרת – ב. רימון סוכנויות בע"מ לביצוע הפרוייקט (תמורת כ-480,000 ₪). התובע גם העלה טענה, לעניין קושי לממן את השלמת הפרוייקט. ואולם, גם ביחס לעניינים אלה עומדת עדותו של התובע כעדות יחידה של בעל דין, ואין כל ראיה אחרת העשויה לבסס את המסקנה, כי לא ניתן היה להשלים את דיגום המשאית ולהפעילה. נדמה גם, כי קשה ליישב את הטענה, עם פוטנציאל הרווח הגדול לו טענו התובעים במסגרת התביעה, וכאשר העמידו אותה על סך כמעט 4,000,000 ₪, כאמור לעיל.