אלא ששוב, לא בזה העיקר, העיקר חוזר לאותו עניין והוא אי הוכחת זהות הגורם שרכש את המניות והוכחת נתיב הכסף.
99. הרכישות שתוארו לעיל מהוות את עיקר הרכישות של המניות שנמכרו לטענת המערערת בשנים 2011 – 2013, ושבגין מכירתן מתבקשת ההכרה בהפסדים, וכפי שניתן לראות, רכישות אלה לוטות בערפל, אותו הקפידה המערערת שלא להסיר – וחזקה כי ידעה מדוע.
100. אוסיף ואציין כי במרוצת השנים בהם עוסק חישוב ה- FIFO (בין השאר, בשנים 1999 - 2003), היו לא רק רכישות של מניות דיברסינט אלא גם מכירות של חלק ממניות אלה. המערערת לא הציגה את התנועות בחשבונות הבנק, ולא הצביעה על הגורם שקיבל לידיו את התמורה מן המכירות, דבר שהיה עשוי אף הוא לשפוך אור וללמד על הבעלים שביושר של המניות.
101. המערערים טענו כי גם אם ייקבע כי מניות דיברסינט היו שייכות למרדכי ולא למערערת, הרי שיש לראות במרדכי כמי שהעביר את המניות למערער או למערערת, כך שבכל מקרה יש לראות במערער את מי שזכאי לקיזוז ההפסדים.
אין בידיי לקבל טיעון זה. כלל ידוע הוא כי נישום נתפס על מה שעשה, ולא על מה שאולי יכול היה לבצע. מרדכי העביר למערער את מניותיו במערערת, ולא את מניות דיברסינט. אין המדובר רק בעניין טכני, אלא ככל הנראה חלק מהניסיון של מרדכי להרחיק ממנו את מניות דיברסינט, על-ידי רישום המניות על שם המערערת. המערערת היא זו שדרשה את קיזוז ההפסדים, ואם לא עלה בידיה להוכיח כי היא הייתה הבעלים שביושר של המניות שנמכרו, אין היא זכאית כי יוכרו לה ההפסדים.
בתיק בו בחרו המערערים שלא לאפשר את הליכי השומה כנדרש, ואשר ההסתרה בה נקטו לכל אורכו מעוררת באופן טבעי חשד כי למעשה הועלמו מעיני המשיב הכנסות שסכומן ככל הנראה גבוה מההפסדים הנדרשים (שאחרת הדעת נותנת כי אין טעם בהעלמת המידע), אין מקום לבצע
--- סוף עמוד 44 ---
דילוג מהסוג שמבקשים המערערים, ולראות כאילו העביר מרדכי למערער את מניות דיברסינט ובדרך זו ליחס למערער את ההפסדים.
אדגיש כי אין בפסק דין זה משום קביעה פוזיטיבית למי היו שייכות המניות. די לצורך ההכרעה בשאלת הזכות לקיזוז ההפסדים בקביעה רזה יותר, לפיה לאור הסתרת המידע, לא עלה בידי המערערת להוכיח את זכותה להכרה בהפסדים. לשם קביעה פוזיטיבית נדרש מידע, ואותו כאמור בחרה המערערת שלא לספק.
102. נוסף לכל האמור, אני מוצא ממש בטענות של המשיב אף בעניינים נוספים הנוגעים לחישוב הפסדי ההון: