א. השומה יצאה לשנה שאינה נכונה, וזו הנכונה - התיישנה: תביעת ליהמן התייחסה לאירועים שאירעו בשנת 2000, היא השנה בה התרשלה ליהמן בביצוע ההוראות שניתנו לה ושכתוצאה מכך מכרה ליהמן באותה שנה את המניות בחסר. בשנת 2006, עת התקבל הסכום כתוצאה מקבלת התביעה, אין מדובר היה בהכנסה, שכן השנה אליה יש לזקוף את ההכנסה היא שנת 2000. המשיב הוציא אפוא שומה לשנת מס שאינה נכונה, ולכן דין שומתו להתבטל. שנת 2000 התיישנה, ולא ניתן כיום להוציא שומה לשנה זו.
--- סוף עמוד 59 ---
ב. הפסד מועבר בר קיזוז: כטענה חלופית טוענת המערערת כי אם המשיב קובע כי יש לראות בה תושבת ישראל ולמסותה, הרי שבשנת 2006 יש להכיר לה בהפסד הון מועבר משנים קודמות בסך של כ- 15.7 מיליון ₪, בגין אופציות שפקעו. אופציות אלה הוענקו למערערת במסגרת הסכם הפשרה עם דיברסינט (הסכם אשר העתק ממנו לא הועבר לעיון המשיב). האופציות פקעו בשני מועדים - 150,000 אופציות ב- 2004 ו- 263,500 אופציות ב- 2005, וכתוצאה מכך נוצרו למערערת ההפסדים. המערערת פירטה את שלבי היווצרות סך ההפסד המועבר: בשנת 2004 – הפסד הון בסך של 3,946,800 ₪, ובשנת 2005 – הפסד הון בסך של 11,771,525 ₪. בסעיפים 149-148 לסיכומיה, מפרטת המערערת את הראיות שהגישה להוכחת הפסדים אלה.
המערערת מזכירה כי המערער, הגיש מידי שנה דוחות למשיב, ובכלל זה הגיש הוא דו"ח אישי לשנת 2006. בדו"ח זה ולעניין סעיף 75ב לפקודה (העוסק ברווחים פסיביים של חברה נשלטת זרה, המחויבים במס אצל בעל מניות מהותי שהוא תושב ישראל), דווח כי קוזזו הפסדיה המועברים של המערערת, כנזכר לעיל, כנגד רווחיה, והמשיב לא ביקש לחלוק על כך. שומה זו של המערער היא שומה סופית. כתוצאה מכך סבורה המערערת כי אין לאפשר למשיב להעלות כיום טענות בעניין זה, בחלוף שנים רבות מהמועד בו הגיש המערער דו"ח כאמור.
ג. סתירה פנימית בין שומות המשיב וטענת מניעות כתוצאה מכך: טענתו של המשיב במחלוקת העיקרית שבין הצדדים לערעור זה – הפסד ההון ממכירת מניות דיברסינט (עניין אשר נדון לעיל בחלק א' של פסק הדין), היא כי המניות היו שייכות למרדכי ולא למערערת. השומה של מרדכי לשנת 2006 התיישנה, וזאת הסיבה בגינה המשיב בחר להוציא את השומה למערערת ולא למרדכי.
המערערת טוענת כי המשיב אינו רשאי בפרשייה אחת (סוגיית ההפסדים ממכירת מניות דיברסינט) לטעון כי המערערת אינה הבעלים שביושר של המניות, ובפרשייה אחרת, לטעון ביחס לאותן מניות עצמן כי יש לייחס את ההכנסות מהן למערערת. מדובר בטענות סותרות, אותן מנוע המשיב מלטעון בו-זמנית.