--- סוף עמוד 71 ---
183. פירוט עלות רכישת הקרנות הוצגה במסגרת מוצג 16 למוצגי המערערים, והיא מסתכמת לסך של 412,859 ₪.
184. לטענת המערערת, בעקבות הונאת מיידוף והתביעות שבאו בעקבותיה, בנק רוטשילד, בו החזיקה המערערת את הקרנות, סירב למכור את הקרנות וביצע "ריתוק" של ההשקעה בקרנות.
בסוף שנת 2012 ביקשה המערערת לסגור את חשבונה בבנק רוטשילד, אולם לדבריה הבנק סירב לכך, בשל הימצאות הקרנות בחשבון (לא הוצגה התכתבות עם הבנק בעניין זה). כפתרון לכך, העבירה המערערת ביום 14.12.2012 את הקרנות לחשבונו של מרדכי בבנק רוטשילד. ביום 8.1.2013 נסגר חשבונה של המערערת בבנק רוטשילד.
185. המערערת הגישה כמוצג 61 למוצגיה, מכתב מיום 18.12.2012 מאת בנק רוטשילד, בו מודיע הבנק כי בשל הונאת מיידוף החליטו מנהלי קרנות הרמס על פירוקן. המערערת טוענת כי היא או מרדכי, לא קיבלו כל תמורה בגין הפירוק. לא הוצג מסמך המלמד על עניין זה.
186. המערערת טוענת כי העברת הקרנות לחשבונו של מרדכי, מהווה "מכירה" כמשמעותה בסעיף 88 לפקודה, שכן הקרנות "יצאו מרשותה". לאור זאת טוענת המערערת כי יש להכיר לה בהפסדים בסך של 412,859 ₪.
187. המשיב טוען כי אין להכיר בהפסדים, וזאת מכמה טעמים:
א. המערערת לא סיפקה מסמכים מהם ניתן היה ללמוד על רציפות ההחזקה בקרנות. כתוצאה מכך, לא ניתן לדעת מתי באמת נרכשו הקרנות שבגין מכירתן מתבקש ההפסד. המערערת מודעת לדרישה זו, ועל אף האמור היא נמנעה מלהציג את מסמכי חשבון הבנק.
ב. אין לראות בהעברה למרדכי כמכירה, אלא יש לראות בכך אינדיקציה לכך שהקרנות מראש היו שייכות לו. לחיזוק טענה זו מוסיף המשיב כי המערערת לא דיווחה בדו"ח שהגישה לשנת 2012 (שנה בה גם לטענתה, הפכה כבר לתושבת ישראל) על העברת המניות למרדכי, דבר המחזק את הטענה כי בזמן אמת היא לא ראתה בכך משום מכירה.
ג. המשיב טוען כי לא הוכח כי לא עתידה להתקבל כל תמורה בעת פירוק הקרנות, וכי למיטב ידיעתו מתנהלת תביעה שבסופה בהחלט ייתכן כי בעלי הקרנות יקבלו תמורה כלשהי.
188. המערערת טוענת כי הציגה די ראיות להוכחת ההפסדים וכי טענות המשיב בדבר תמורה עתידית צפויה, הן טענות סברה, נטולות בסיס ושלא הוכחו.
189. דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני מוצא כי הדין עם המשיב וכי אין להתיר למערערת את ההכרה בהפסד הנטען. להלן אנמק קביעה זו: