4. הדין הכללי המרכזי המסדיר את דיני השעבודים הוא חוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון), כאשר סעיף 2(ב) שבו מחיל את הוראותיו על כל "עיסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של עסקה אשר יהא". חוק המשכון נותן משקל משמעותי לרישום השעבוד, שכן על פי סעיף 4 לחוק, שעבוד לא רשום אינו תקף כלפי יתר הנושים אלא רק בין הצדדים לבין עצמם.
5. על פי סעיף 1 לחוק המשכון, מישכון הוא "שעבוד נכס כערובה לחיוב" והוא מזכה את הנושה בזכות להיפרע מהמשכון אם לא סולק החיוב. עדיפות זו נוצרת בשל הזכות הקניינית המוענקת לנושה בנכס על פי דין. וכדברי בית המשפט:
"בעל המשכון קודם על שום שזכותו היא זכות חפצית, שמפצלת את הזכויות בנכס לשתיים: לזכותו העדיפה של בעל המשכון ולזכותו העודפת של הבעל-הממשכן שבידו נשארה רק השארית. כפועל יוצא מכך, מי שיש לו חוב על הממשכן אינו יכול להיפרע אלא ממה שנשאר לו לחייב ואחת היא אם החוב הוא רגיל או מועדף" (בג"ץ 42/64 בנק הפועלים בע"מ נ' יושב ראש משרדי ההוצאה לפועל שליד בית משפט השלום בעכו ובנהריה, פ"ד יח(3) 116, 124 (1964)).
אופיו הקנייני "החפצי" (in rem) של המשכון בא לידי ביטוי בשני מובנים שביניהם קיים קשר הדוק. במובן הראשון והפשוט, המשכון מאפשר לנושה להיפרע מהחייב מתוך הנכס הממושכן (סעיף 1(א) לחוק המשכון). המובן השני והעיקרי בו מתבטא אופיו החפצי של המשכון, טמון בעדיפות המוענקת למקבל המשכון, על פני נושים אחרים של החייב, בכל הנוגע לזכות להיפרע מתוך הנכס הממושכן. זכות הקניין פועלת כלפי הנכס גופו וכלפי כולי עלמא, ולא רק כלפי אדם מסוים (יהושע ויסמן, חוק המשכון, תשכ"ז-1967, 14 (פירוש לחוקי חוזים בעריכת ג' טדסקי, 1974) (להלן: ויסמן, חוק המשכון); יהושע ויסמן דיני קניין: זכויות קדימה ופרקי משכון 129 (2014) (להלן: ויסמן, זכויות קדימה ופרקי משכון); ע"א 706/74 יראוני נ' הלוואה וחסכון ירושלים, אגודה הדדית בע"מ, פ"ד כט(2) 365, 370 (1975)). וזאת בכפוף כאמור לרישום המשכון על פי הוראות החוק (סעיף 4).
6. אך דיני שעבודים אינם מוסדרים כולם בחוק המשכון. הם כוללים מעגל רחב יותר של הוראות חוק. זאת בהתייחס לנושאים נוספים הטעונים השלמה, בהתאם לנסיבות המקרה. כך למשל נקבעו הוראות שונות בתחום השעבודים גם במסגרת פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) וחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). על קצה המזלג, יצוין כי על פי סעיף 1 לפקודת החברות, "שעבוד" משמעותו "משכנתה וכל צורה אחרת של מתן נכסים כערובה". אולם על אף שהוראות הפקודה מתייחסות לנושאים שונים בתחום השעבודים, ישנם ענייניים שונים, וביניהם תחולת השעבוד על פירות הנכס, אשר אינם מוסדרים בו (וראו: לרנר, עמ' 36). באשר למשכון מקרקעין, סעיף 91 לחוק המקרקעין קובע כי בכפוף להוראות פרק ז' לאותו חוק, על משכנתה יחולו הוראות חוק המשכון "אולם אין למשכן מקרקעין או שכירות רשומה במקרקעין אלא על ידי משכנתא". משמעות הדברים היא כי כל עוד לא נרשמה משכנתה על המקרקעין במרשם המקרקעין, תוקפו של המשכון האמור (גם אם נרשם, אך לא בדרך של משכנתא) יהיה כתוקפו של משכון בהסכם (בלבד) והוא לא יכבול נושים אחרים של החייב (רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק "משכן", בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נו(5) 593, 603 (2002); ע"א 7261/15 מועדי נ' שוקחה, [פורסם בנבו] פסקה 35 (5.9.2018); ע"א 8947/18 ליבמן נ' אס.אר. אקורד בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 8 (4.3.2020)). כאשר מדובר בשעבוד שנוצר על ידי חברה, יהיה כוחו של שעבוד יפה כלפי נושים אחרים, רק אם נרשם השעבוד גם ברשם החברות (סעיף 178 לפקודת החברות).