כן נאמר שם:
"נטל ההוכחה כי חוזה העבודה האישי של המערער עם המשיבה הוא חוזה לתקופה קצובה מבלי שניתן לסיימו לפני תום תקופתו, הגם שנעשה בעל פה, מוטל על המערער. כפי שפירטנו בפיסקה 8 לעיל, חוזה כזה חייב להיות חד משמעי ומשקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה. מחומר הראיות בפני בית הדין קמא אי אפשר להגיע למסקנה כי אכן היתה הסכמה כאמור, ועל כן נוטה הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה של המערער כחוזה לתקופה בלתי קצובה, כפי שקבע בית הדין קמא בפסק דינו".
83. בענייננו, אין חולק כאמור כי התקופה הראשונית לשלוש שנים הייתה קצובה. כך גם עולה מנוסח ההסכם, כי לאחר שלוש שנים מתחילה התקופה הנוספת, אותה ניתן לסיים בהודעה מוקדמת של 30 ימים מראש.
84. אשר לנסיבות כריתת ההסכם אשר יכולות ללמד על אומד דעתם של הצדדים במועד הסכמתם, הצהיר התובע כי העובדה שנחתם חוזה לתקופה קצובה הייתה נוכח הסכמתו של התובע לקבל שכר בסיס נמוך, במועד חתימת החוזה – שכר מינימום, תוך הציפייה כי ההכנסות מעמלות ומבונוסים בתקופה זו יפצו על שכרו הנמוך (ר' סעיף 5.13 לתצהירו). כאשר ההכנסות ממכירות ובונוסים לא עלו לפי המצופה הוארכה התקופה הראשונית, הקצובה משלוש לחמש שנים ולאחר מכן לשמונה שנים בסך הכול (ר' סעיף 5.14 לתצהירו).
85. התובע חזר על האמור בחקירתו הנגדית:
"ש. תאשר לי שלקראת סוף 2010 אתה מבקש מארז ושלמה לחתום על חוזה העסקה? ת. כן. אני מאשר. ש. מה שהוסכם זה שאתה תקבל שכר של 3850 שקל לחודש והשכר אחר כך עלה ל-4100 ובסוף ל-6000 שקל? ת. כל התנאים של העסקה נכתבו על ידי עורכי הדין של הנתבעת 1 ואני חתמתי על החוזה. ש. בחוזה נחתם 3850 ולאחר מכן הבסיס עלה ל- 4100 ול-6000 וזה לא כתוב בחוזה? ת. כן.
ש. בוא תאשר לי שמה שכתבת בס' 5.13 לתצהיר שלך נקודה שישית שהצפי של ההכנסה של 20 אלף היתה הערכה שלך ואף אחד לא התחייב בפניך שתרוויח 20 אלף שקל על פי החוזה הזה? ת. ההערכה הוסכמה ביני לבין בן אנוש ונכללה בתחזית הפיננסית של התכנית העסקית של החברה. ...
ש. האם מישהו הבטיח לך 20 אלף שקל או שזו היתה הערכה? ת. זאת היתה ההבנה הבסיסית שבעקבותיה נחתם הסכם העסקה" (ר' עמ' 14 שורות 22-27 ועמ' 15 שורות 1-15).
ובהמשך:
"ש. תאשר שמי שביקש לשנות את התקופה של 3 שנים, זה לא היה החברה, אלא אתה? ת. כן, זה נכון. ש. מתי זה היה? ת. אני לא זוכר מתי זה שונה ל-5 שנים, ל-8 זה שונה ב13.1.14" (ר' עמ' 18 שורות 25-28). כמו כן, אישר התובע כי השינוי על גבי ההסכם נעשה בכתב ידו וכי הצדדים לא חתמו על השינוי בפני עורך דין (ר' עמ' 19 שורות 1-6).
86. ערים אנו לטענות הנתבעת כי השינויים בחוזה נעשו לבקשתו ובכתב ידו של התובע, אשר ניצל את יחסי האמון, חוסר הבנתם של בעלי מניות הנתבעת בשפה האנגלית ואת העובדה שהיו במשבר ניהולי, וביצע שינויים בהסכם ללא שיתופם של עורכי דינה של החברה. אולם לא נוכל לקבלן שעה שעולה מחקירתו הנגדית של הנתבע כי הייתה הבנה בפועל של הסעיפים להסכם, שאף נוסח על ידי עורכי דינה של החברה (ר' עמ' 25 שורות 21-26) וכי דובר על הסכם לתקופה קצובה, שאם יופר יהא זכאי התובע לסכומים המצוינים בהסכם (ר' עמ' 25 שורות 27-31 ועמ' 26 שורות 1-8).
87. כאשר נשאל הנתבע מדוע נקצבה התקופה הראשונית לשלוש שנים, השיב:
"לתת זמן סביר, כשג'ק חשש ממצב שהוא הביא הצלחה ושהוא לא ייהנה מהפירות שלה. אז, זאת הייתה המטרה של זה. הוא לא הביא הצלחה, ולא היה פירות" (ר' עמ' 32 שורות 19-21).
ובהמשך, כשהופנה הנתבע לטיוטה שערך התובע:
"עו"ד ספינרד: .. ואתה רואה שהחישוב שג'ק עשה, ואתה, נכון, תאשר לי שאתה ידעת את זה, האישור שהוא עשה את זה, זה לפי הערכה של כספים שהתקבלו במהלך ה-3 שנים האלה, שאמורים לפצות, להגיע יחד עם הבונוסים, לסכום מסוים. נכון? זה מה שכתוב, אני מפנה אותך ...
העד, מר בן אנוש: תראה, כל הדבר הזה מבוסס על הצלחה. מה זה חשוב? אם תהיה הצלחה של 100,000,000 אז הסכום יהיה גבוה. אם לא תהיה הצלחה הסכום יהיה נמוך. מה זה משנה? אלו הערכות. תחזית. הערכות.
...
3 שנים מבחינתי הייתה תקופה סבירה לאפשר, היה חשש. כל ההסכם הזה, בעצם המטרה שלו הייתה, הרי מה קורה בדרך כלל? בדרך כלל העובד מביא הצלחה, בדרך כלל, במקרים שבאים לבית משפט, העובד מביא הצלחה והוא תמיד חושש שהחברה תקפח אותו ולא תיתן לו תמורה להצלחה הזו. אז פה, אוקיי. הנה, יש פה הסכם שאומר – רק תצליח. תצליח, תקבל תמורה עד השמיים. זו הייתה של ההסכם – יש הצלחה, יש תמורה" (ר' עמ' 33 שורות 5-22).
שוכנענו כי הסברו זה של הנתבע עולה בקנה אחד עם גרסת התובע כפי שהובאה לעיל.
88. כמו כן, אשר לטענה כי הכוונה בשינויים שנערכו בהסכם הייתה לתחום את התקופה הבלתי קצובה, זאת לאור גילו ומצבו הרפואי של התובע, אנו בדעה כי אין לקבלה.
הנתבעת לא הביאה כל ראיה התומכת בטענתה זו, שהיא בניגוד לעולה מההסכם הכתוב. נפסק כי משכו של חוזה לתקופה קצובה יכול להתארך באופן אוטומטי, על ידי הודעה של אחד הצדדים או הסכמת שניהם, זאת על פי תנאי ההסכם שנכרת. אם לא הותנה אחרת והתקופה הקצובה הסתיימה, רואים את חוזה העבודה ככזה שנותר על כנו, למעט הפיכתו לחוזה לתקופה שאינה קצובה (ר' י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, 2008, פרק 4 עמ' 9).
כעולה מההסכם הוגדרה התקופה הראשונית והקצובה, לשלוש שנים. ואילו לאחר מכן, התקופה הנוספת הוגדרה כבלתי מוגבלת עם יכולת יציאה בהודעה מוקדמת בת 30 ימים.
לפיכך, חרף טענות הנתבע, שאליהן אנו מודעים, לא שוכנענו כי אכן הייתה סיבה לקצבת תקופה בלתי מוגבלת, שניתן לבטלה בהודעה מוקדמת כמפורט בהסכם, אלא מקובלת עלינו פרשנותו של התובע כי התקופה המוגבלת הוארכה משלוש שנים לחמש שנים ולאחר מכן לשמונה שנים בסך הכול.
89. לאור כל האמור, שוכנענו כי הרים התובע את נטל ההוכחה כי לנתבעת הייתה מודעות, וכוונת הצדדים הייתה לקבוע מועד קצוב, שהוארך, לבקשת התובע, לאכיפת הסכם העסקתו עד ל-8 שנים.
90. בעניין זה נציין, כי כאשר ידע התובע שהיחסים עומדים להסתיים, ציין הוא בשיחת השימוע כי בהתאם להסכם העסקתו זכאי הוא להיות מועסק לתקופה קצובה של 8 שנים והדבר מעיד על פרשנותו של התובע להסכם. אכן הנתבע דחה את משמעות התובע להסכם במסגרת השימוע, אולם העיד כי לא פנה לייעוץ משפטי על מנת לבחון את טענותיו של התובע (ר' עמ' 30 לחקירתו הנגדית).
91. עוד נציין כי ערים אנו לטענת הנתבעת, כי דבר נוסף המחזק את גרסתה כי לא הייתה כוונה להאריך את התקופה הקצובה ליותר משלוש שנים, היא החתימה על הסכם להקצאת מניות עם התובע. לטענתה לו הייתה החברה סבורה כי עליה להמשיך ולהעסיקו במשך 8 שנים, לא היה התובע מקבל אופציה כספית נוספת, בשים לב למצבה הכלכלי של החברה (ר' סעיף 78 לסיכומי הנתבעים).
אולם ההסכם להקצאת מניות נחתם בין הצדדים ביום 17.12.11 (ר' נספח 5 לתצהיר הנתבע), ולא ניתן ללמוד ממנו דבר על הסכמת הנתבעת להאריך את התקופה הקצובה שאז עוד עמדה על שלוש שנים. מה גם, שהסכם זה לא קוים והנתבעת לא הקצתה לתובע מניות עד ליום זה.
92. לאור האמור שוכנענו כי הנתבעת הפרה את ההסכם וכי יש לפצות את התובע בהתאם להסכם העסקתו.
אולם לפני שנבחן מהו הפיצוי לו זכאי התובע בהתאם להסכם, נפנה לבחון את נסיבות סיום העסקתו של התובע.
נסיבות סיום העסקתו של התובע
93. ביום 31.12.14 הוצע לתובע לשנות את הסכם העסקתו, כך שישונו הקריטריונים לקבלת העמלות וגובהן (ר' נספח 6 לתצהיר התובע).
94. ביום 10.2.2015 נשלח אל התובע מכתב זימון לשימוע, שכן לטענת הנתבעת היא לא הייתה מרוצה מביצועיו. כדלקמן:
following our discussions/meetings in the past and in recent months, I am" writing to invite you to attend a hearing in respect of your poor performance. …The purpose of the meeting is to establish the facts and any relevant information in correspondence with your performance. We are aware of the many correspondence you make but for us this is an apparent effectiveness, that had not led to any business results. …".
(ר' נספח 7 לתצהיר התובע).