41. בשולי הדברים נאמר כי לדרך פרשנות מחויבת זו יש אף ידיים בדין העברי ודי שנביא לעניין זה בציפורן הזרת, בגדר כפית מן החבית וגרגר מן ההר את הדברים הבאים -
הצורך בבירור כוונת הצדדים לצורך פרשנות חוזית מופיע, כדוגמה, בדבריו של רבינו ירוחם (פרובנס וטולדו, המאה ה-14), הקובע –
"כלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתלה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד" [ספר מישרים, ח"ג, נתיב כג', חלק י).
אמירה שעניינה אחד – המילה תפורש לעולם בקונטקסט ובנסיבות בהן היא נאמרה, היינו הכתוב עם הנסיבות בחדא מחטא (והרי לך שהלכת אפרופים יסודותיה נטועים בדין העברי). ובדומה עמדו חכמים על הצורך לפרש הסכם בהתאם להגיון הכלכלי המסתתר מאחוריו והנוהג המסחרי, כך מצאנו כבר בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא –
"המוכר את השדה מכר את האבנים שהם לצורכה ואת הקנים שבכרם שהם לצורכו ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע" (בבא בתרא ד, ח)
רוצה לומר - למרות שההסכם במילותיו מציין אך ורק את מכירת השדה עצמה, ברי, מתוך הגיונם של דברים כמו גם ההגיון המסחרי, כי המֶכֶר כולל גם את צרכי השדה והדברים המשרתים אותה דוגמת גדר האבנים בגבולותיה, התבואה המחוברת אליה וכיוצ"ב. ובדומה מצאנו בפסיקת הרמב"ם –
"וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום, ואחר המנהג" (משנה תורה, הלכות מכירה, פ"כו, ה"ח)
והדיבור "באותו מקום" אינו מתייחס רק למקום גאוגרפי פיזי אלא רחב דיו כדי לכלול את "אותו עניין", היינו אותו עניין מסחרי בו נזכר הביטוי או הדיבור ההסכמי.
עוד מצאנו לעניין זה את דבריו של המאירי (פרובנס, המאה ה – 13) הסבור כי אומנם אין להתעלם לחלוטין מלשון הטקסט כפשטה ואולם כאשר ברור לנו כי כוונת הצדדים הייתה רחבה או שונה מהמילה הכתובה יש לחרוג ממנה, ובלשונו בפרושו בית הבחירה על מסכת קידושין מט, ב –
"אף על פי שפסקנו ש"דברים שבלב אינם דברים" לסתור מה שנאמר או מה שהותנה בפירוש אין הדבר מוחלט כל כך אלא כל שיש שם אומדנא דמוכח (=מצב בו ברור לכל אדם מה הכוונה)"
עוד על פרשנות הסכם במשפט העברי ראו – פסק דינו של כב' הש' מ. זילברג בעניין ע"א 130/50 עמל בע"מ נ. יהושע שינדלר (1952); פסק דינו של כב' הש' א. רובינשטיין בעניין ע"א 898/03 בנק לאומי בע"מ נ. גניה חזן ואח' (2004); פסק דינו של כב' הש' מ. דרורי בעניין רמ"ש (ירושלים) 4044/10 - פלונית נ' פלוני, (2010); מאמרו של עו"ד אלישי בן יצחק, ברחל בתך הקטנה – הלכת אפרופים ופרשנות חוזים (פורסם באתר https://www.srugim.co.il))
42. כאמור, יפים הדברים אף לעניין בו דנו לעיל. היינו, ברי כי הגיונם של דברים והנוהל העסקי, וכפי שראינו מחוות דעתו של רו"ח פרשקולניק - אף הנוהל החשבונאי הנוהג, מחייב לראות בהשקעות ובהוצאות הכספיות שעשתה הנתבעת מחשבונותיה הפרטיים לטובת הפרויקטים השונים משום עמידה בחובתה ע"פ האמור בסע' א להסכם העקרונות להשקעת הון עצמי.
מתוך שכך, מצאתי לדחות, כאמור, טענותיה של התובעת לעניין זה.
והנה לנו טענה נוספת בה אוחזת התובעת ואף בעניינה נִדָרֵש לפרשנותו של הסכם העקרונות שנחתם בין הצדדים -
האם הפרה הנתבעת את הסכם העקרונות בכך שניכתה הוצאות הנהלה וכלליות נוסף לגביית דמי ניהול ?
43. כאמור, התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבעת הפרה את הוראת סע' ד' להסכם העקרונות לפיה השכר אותו תקבל התובעת בגין הניהול יעמוד על 2% מהמכירות בלבד–
ד. ניהול הפרויקטים ע"י בנייני עמיחי בע"מ, בתמורה ל – 2% מהמכירות, כולל דירות הבעלים בעיסקאות קומבינציה.