פסק הדין של בית המשפט קמא
6. בית המשפט המחוזי דחה את עיקר התביעה בקבעו כי לא הובאו הראיות הנחוצות לביסוסה. בית המשפט ציין כי כלל פסוק הוא שאדם החותם על מסמך, חזקה שחתם עליו לאות הסכמתו, ולא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם. נקבע כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליהם לסתור את החזקה האמורה, וכי העובדה שלא צירפו את שרון לתביעתם ואילו מילי צורפה כנתבעת פורמאלית בלבד, יש בה כדי ללמד על כך שאין למערערים טענות של ממש כלפיהם. בית המשפט הטעים כי בולטת במיוחד הימנעותה של המערערת, כמי שהייתה מעורבת בתהליך קבלת ההלוואה ורישום המשכנתא, להגיש תצהיר ולמסור עדות על גרסתה, מבלי שניתן הסבר לכך. עוד ציין בית המשפט כי לא נעשה ניסיון מצד המערערים להזמין לעדות את המעורבים האחרים, שרון ומילי, ואילו לדורון, המצהיר היחיד מטעם המערערים, לא היה כל מידע מכלי ראשון לגבי העובדות הנטענות בתובענה. בהקשר זה, הצביע בית המשפט על ההלכה הפסוקה שלפיה אי הבאת עד רלוונטי מטעם בעל דין, ללא הסבר סביר, יש בה כדי להוליך למסקנה כי עדותו הייתה פועלת נגד אותו בעל דין.
בית המשפט הוסיף ודחה את טענות המערערים לעניין עילת העושק וקבע כי לא הוכחו מצוקה, חולשה שכלית, גופנית או חוסר ניסיון, לא כל שכן ברף הגבוה שנקבע לכך בפסיקה. נקבע כי לא הובאה ראיה של ממש לעניין מצבו הרפואי של המערער במועד החתימה על ההסכם. בית המשפט ציין עוד כי על-פי התרשמותו, המערערים התלוו אל שרון במטרה לחתום על ההסכם במודע ולא מכוח תלות כלשהי ונטלו על עצמם, למצער, את תפקיד הערבים. זאת ועוד, המערערים לא הביאו ראיות לסתור את טענת המשיבה לפיה הוסברה להם מהות ההסכם, ולא הוכיחו כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
בית המשפט אף דחה את טענות המערערים בכל הנוגע לעילת ההטעיה, וזאת בהיעדר תשתית ראייתית מספיקה לגיבושה. בית המשפט מצא כי כלל הפרטים הרלוונטיים לעניין ההלוואה קיבלו ביטוי מפורש בהסכם, ולא נסתרה טענת המשיבה לפיה ההסכם נמסר מספר ימים לפני החתימה לידי שרון ומילי. מכיוון שהמערערים שיתפו פעולה עמם, ניתן להניח – כך נקבע – כי הם היו מודעים היטב לתוכן ההסכם ולמשמעויותיו, וזאת גם אם לא קיבלו מראש באופן אישי העתק של ההסכם.
עם זאת, קבע בית המשפט כי בפועל, התקבל מידי המשיבה סך של 336,278 ₪ בלבד, בעוד שבהסכם נקבע כי הסכום שיועבר ללווים לאחר קיזוז הריבית מראש יהיה 372,000 ₪. המשיבה טענה כי הפרש זה נבע מהוצאות הקשורות להסכם ולבטחונות, המוטלות על הלווה על-פי סעיפים 21 ו-40 להסכם, אך לא הציגה ראיות לכך. על כן, הורה בית המשפט כי ההפרש בסך 36,022 ₪ בין הסכום שעל-פי ההסכם אמור היה לעבור ללווים ובין הסכום שהועבר לידיהם בפועל, יקוזז מן החוב למשיבה. חוב זה הסתכם במועד מתן פסק הדין בסך של 438,000 ₪. יתר רכיבי התביעה נדחו כאמור, והמערערים חויבו לשלם למשיבה הוצאות משפט בפועל ושכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪.
מכאן הערעור.