טענות המערערים
7. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את התביעה אך בשל כך שהמערערת, מילי ושרון לא העידו. המערערים מפנים בעניין זה לדברי הסיכום של בא-כוחם בדיון מיום 5.8.2019, שציין כי בית המשפט רשאי לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולהעיד כל אדם הנוכח באולם בית המשפט. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט לחץ עליהם לקיים דיון מזורז בתובענה מבלי שניתנה להם שהות מספקת לזמן את מילי ואת שרון לעדות. עוד נטען כי מילי הייתה צד להליכים, אך לא התייצבה לאף דיון, ואילו שרון ניתק לפני שנים כל קשר עם המערערים.
המערערים חוזרים על טענותיהם לעניין עילת העושק. לשיטתם, די בכך שהמערער קשיש חולה אלצהיימר ואנאלפבית ובכך שהמערערת עקרת בית חסרת השכלה, כדי לבסס מצוקה, חולשה שכלית או גופנית וחוסר ניסיון מצדם, בהינתן העובדה שמולם עמד גוף מקצועי שעוסק במתן הלוואות בשוק האפור. בהקשר זה, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בקבעו כי לא הייתה בפניו ראיה למצבו של המערער במועד החתימה על ההסכם, שכן המערערים הגישו לבית המשפט בקשה לצרף אישור המעיד על מצבו הרפואי. כמו כן, חולקים המערערים על קביעת בית המשפט כי תנאי החוזה אינם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל וכי לא מדובר במקרה קיצוני של חוסר הגינות בתנאי החוזה. הם מציינים בהקשר זה לראיה את ההוראה המגבילה את זכותם לקבלת שוויו של דיור חלוף. עוד מפנים המערערים לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), תשע"ו-2016 (להלן: חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים), בו לגישתם, הושווה מעמדם של נותני שירותים פיננסיים למעמד נותני שירותי בנקאות מבחינת הנורמות והחובות החלות עליהם, וביניהן החובה לבדוק טרם מתן האשראי את מצבו האישי והפיננסי של הלווה ואת יכולתו לפרוע את ההלוואות. המערערים מציינים כי המשיבה עסקה במתן אשראי ללא היתר, בניגוד לסעיף 12 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, ועוד הם מציינים את סעיף 43(ב)(4) לחוק הנ"ל, לפיו יראו נותן שירותים פיננסיים כמי שהפעיל השפעה בלתי הוגנת אם "ניצל מוגבלות נפשית, שכלית או גופנית של לקוח, כשהוא יודע או היה עליו לדעת על קיומה של מוגבלות כאמור". המערערים סבורים כי התנהלותה של המשיבה בנותנה הלוואה בסך מאות אלפי שקלים לזוג קשישים המתקיימים מקצבת ביטוח לאומי, מבלי לבדוק את יכולתם הפיננסית, ובהסתמך על פתק שבו נרשמו בכתב יד דרכי השבת ההלוואה, היא חסרת היגיון כלכלי, לוקה בחוסר סבירות ובחוסר תום לב, מנוגדת לתקנת הציבור ולכל דרך מקובלת, והמניע היחיד שלה היה הרצון למשכן ולהשתלט על דירת המגורים שהיא הרכוש היחיד של המערערים.
8. המערערים שבים וטוענים להטעיה מצד המשיבה, אשר לא קיימה את חובת הגילוי על-פי סעיף 3(א) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות לתת ללווה עותק מחוזה ההלוואה והזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן לא קיימה את חובות הגילוי על-פי סעיף 3(ב) לחוק ביחס לסכום ההלוואה ששולם בפועל וביחס לשיעור הריבית שנגבתה בפועל. אי-קיום חובות המלווה המפורטות בסעיף 3 לחוק מקים למערערים, כך נטען, זכות לבטל את ההסכם, מתוקף סעיף 4 לאותו חוק. המערערים מוסיפים כי החלטת בית המשפט קמא לדחות את טענותיהם לעניין עילת ההטעיה, אינה מתיישבת עם קביעתו לפיה הסכום שהתקבל בידי הלווים בפועל היה נמוך מזה שנקבע בהסכם. לטענתם, בית המשפט אף התעלם מכך שתשלום הריבית שאותו קיזזה המשיבה מראש מסכום ההלוואה בסך של 65,700 ₪, גילם ריבית ששיעורה ביחס לסכום ההלוואה ששולם בפועל (336,278 ₪) הוא 19.53%. בכך חרגה המשיבה משיעור הריבית המותרת לפי סעיף 5 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות שעמד לפי חישובי המערערים במועד חתימת ההסכם על 7.62%.
לחלופין, טוענים המערערים בערעורם כי, למצער, היה על בית המשפט קמא לקבל את עדותו של נוטע לפיה יתרת החוב בגין ההלוואה מסתכמת ב- 215,128 ₪, ולהתאים את הריבית ההסכמית לשיעור הריבית החוקית המרבית במועד חתימת ההסכם, על-פי סעיף 5 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.
בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המערערים בקשה לעיכוב הליך ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעור, וזו התקבלה בהחלטתו של השופט ע' גרוסקופף מיום 2.1.2020.