209. הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ועם הפסיקה הנוהגת.
החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק "שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח" (סעיף 2(א) לחוק הבנקאות), ויש בידו להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה. לבנק הזכות והסמכות לשקול את שיקוליו המסחריים במתן אשראי, הגדלתו צמצומו והפסקתו. אולם, לצד האינטרס הלגיטימי של הבנק להבטיח את החזר כספו, על הבנק להפעיל את שיקול הדעת שלו בתום לב, בסבירות וללא שרירות.
בית הדין לחוזים אחידים בדונו בסעיף בהסכמי ההתקשרות עם בנק לאומי, בהם נכתב בין היתר: "והכל לפי שיקול דעתו של הבנק", קבע: "הפסיקה מכירה אפוא בזכותו של הבנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי ואף להימנע מלתת אשראי נוסף במסגרת האשראי שאושרה ללקוח, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו" (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם במאגרים משפטיים)). כלומר, כאשר ההחלטה להפסיק את האשראי נעשית מסיבות לגיטימיות וסבירות וכאשר ניתנת לחברה שהות מספקת להתארגן, אין פסול בהפסקת האשראי או צמצומו.
210. אני דוחה את טענת החברה כאילו בגלל שהבנק נתן אשראי בלי ללכת לוועדת רגישים, היה עליו להמשיך לתת האשראי. גם אם מלכתחילה הבנק לא היה צריך לטעמו שלו לתת אשראי לחברה, אזי מותר לבנק, בחלוף מספר שנים, וככל והדבר נעשה משיקולים עסקיים לגיטימיים, וככל וניתן לחברה זמן מספיק להתארגן – לבחון מחדש מדיניות האשראי שלו. החובה החלה על הבנק במקרה זה היא לתת לחברה שהות מספקת להתארגן.
הנתבעים לא הוכיחו לכמה זמן מקובל בשוק לתת אשראי לחברות הזנק. האם מקובל שבנק ייתן אשראי ל – 7 שנים, ל – 5 שנים, ל – 4 שנים? לא הוכחה התנהגות בלתי סבירה של הבנק במקרה זה.
211. הנתבעים הפנו לאישורים שהוציא הבנק למר אסולין בדבר העמדת ערבות וכינו אותם "אישורים חריגים" וניסו לגזור מכך משמעות (ראה אישורים מיום 21.06.07 ומיום 30.04.08). נציגי הבנק העידו שאכן מדובר באישורים חריגים אולם הבהירו שהם ניתנו לבקשת מר אסולין, אשר הבהיר להם שהדבר דרוש לו בשל ההסכמים עם החברה.
ראה למשל סעיף 10 לתצהיר נבון וראה עדותו: "ש. למה שימש המסמך איזה תכנית הציג אסולין? ת. אסולין אמר ואישר זאת רוני שהוא נכנס כמשקיע בתמורה להעמדת בטחונות לחברה. הבנתי שהמכתב שדרש אסולין זה חלק מההסכם ביניהם, אישור שהעמיד את הבטחונות.." (פרו' עמ' 37 שורות 21 - 22).
מר נבון העיד גם כי לא היה מודע לתוכן ההסכמים בין אסולין לבין החברה וידע רק שמר אסולין מקבל מניות (סעיפים 7 ו- 10 לתצהירו).
עיון באישורים וכן עיון בהשתלשלות העניינים כמפורט לעיל, מעלה אכן כי האישורים ניתנו לבקשת מר אסולין, על מנת להראות לחברה שעמד במה שהתחייב לעמוד על פי ההסכם, ואין ולא ניתן לראות בהם אישורים המלמדים על הסכמת הבנק למתן אשראי לתקופה שאיננה מוגבלת בזמן.
212. ככל ומר אסולין סבר שהבנק הפר ההתחייבויות כלפיו מדוע הסכים לחתום על ערבות חדשה, אכן מופחתת יותר, ביום 19.12.13 ומדוע לא טען אז כי לאור התנהלות הבנק, הוא מופטר מערבותו הקודמת.
213. מצאתי כי פניית הבנק לחברה לגבי חיסול האשראי הייתה לגיטימית.
הוכח אכן כי החשבון התנהל בצורה שאינה משביעת רצון במשך מספר שנים. מסגרות האשראי הועמדו לתקופת קצובות, כאשר החברה לא ביקשה או שהבנק לא אישר או שמורשי החתימה של החברה לא חתמו, על בקשות להקצאת אשראי, ולכן לא הועמדו מסגרות אשראי.
ראו עדות מר אמזלג: "..החשבון התנהל בצורה לא משביעת רצון (בלשון עדינה), במשך שנים, לפני שהוחזרו שיקים..." (בסעיף 16 לתצהירו).
כאשר העיד שם גם כי היו מקרים שבהם החברה לא ביקשה מסגרות אשראי או שהבנק לא אישר, או שמורשי החתימה של החברה לא חתמו על בקשות להקצאת אשראי (ראו למשל ת/10 מיום 28.12.10 בו מבקש מר אסולין מסגרת אשראי, וכותב כי הבנק מסר לו כי מר רוני כהן שהינו מורשה חתימה מסרב לחתום על בקשה זו).
מר אמזלג העיד שלפי דפי החשבון, בין השנים 2010 – 2011, הועמדו הלוואות ומוחזרו, לעיתים במועד פירעונן, וכי מדובר לפיכך על משלם אשראי שכבר ניתן ולא על עסק יצרני שמגלגל הון חוזר (ראה סעיף 17 לתצהיר).
214. לאחר שעיינתי בכל המסמכים ושמעתי את העדויות אני קובעת כי ניתן לחברה זמן מספיק להתארגנות. בעניין זה ראה האמור בסעיף 16 לתצהירו של מר אמזלג, העולה בקנה אחד עם המסמכים המונחים לפני, לפיו הבנק נתן לחברה הרבה זמן להתארגן, בין היתר מתוך מודעות ורגישות לסכסוכים הפנימים בחברה.
הוכח שהתקיימו מספר פגישות עם החברה, בין היתר עם בכירים ביותר בבנק אשר דנו בענייניה של החברה.
מאז קיץ 2009, אז החל הלחץ על החברה לפי טענת הנתבעים, ועד למכתב מיום 18.11.10, אז הודיע הבנק לחברה על ביטול מסגרת האשראי, חלפה למעלה משנה.
מאז קיץ 2009 ועד לחודש 07/12 אז הקטינה החברה את האובליגו בחשבון וחתמה על הלוואת פריסת החוב, עברו כ – 3 שנים.
ראה בעניין זה חקירתו הנגדית של מר מימון:
"ש. כשאמרו לך במאי 2012 זה לא נפל עליך כרעם ביום בהיר שהבנק דורש את החוב?
ת. את סילוק החוב? כן. היו דיבורים. אבל לא חשבתי שיהיה רגע שהבנק יגיד מול אנשים שעובד מולם שנים, שהוא יגיש תביעה נגד החברה ומול הערב.
ש. שנתיים קודם הוא ביטל מסגרת אשראי ידעת את זה ?
ת. כן. זה חלק מהעניין
ש. שנתיים וחצי אבל לקח, שנתיים וחצי שהפעילו את הלחץ לשיטתך היה גם מאסיבי עד שביולי 2012 נחתמו שתי הלוואות, כלומר מדובר על תהליך של שנתיים וחצי. ?
ת. כן" (פרו' עמ' 90 שורות 26 – 33).
215. במכתב הבנק לחברה מיום 18.11.20 הודיע הבנק כי החליט לפרוס את החוב לחמש שנים. בהמשך הועמדה בשנת 2012 הלוואה לתקופה ארוכה יותר, כאשר הבנק הסכים שבתחילה תשולם הריבית בלבד.
דומה כי מדובר באורך רוח סביר מאוד של הבנק לחברה.
ראו עדות מר אמזלג: "...תגיד לי מה אתה רוצה שהבנק יעשה? ניתן פה אשראי בשנת 07, כאילו אנחנו מדברים פה על שנת 14, 15, הבנק נתן פה אורך רוח רציני. זה לא שהבנק בא וביקש את הכסף חצי שנה אחר כך חזרה. היה כאן הרבה אורך רוח. אם היה ספק שיש לו חוב פתוח של מליון, שהחברה חייבת לו מליון שקלים, הספק לא יחכה.." (פרו' עמ' 53 שורות 23 – 27).
216. אני דוחה את טענות החברה כאילו הסכם פריסת החוב נחתם באונס וכפייה כלכלית. החברה לא הוכיחה כי תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
צודק הבנק בטענתו לפיה החברה לא הודיעה לבנק על ביטול הסכם פריסת החוב זמן סביר לאחר שפסקה הכפייה לטענתה.
מצאתי גם לקבל את טענות הבנק לפיה הנתבעים מושתקים עקב אותה הסכמה מאוחרת מלהעלות טענות הקודמות לאותה הסכמה.
217. מר אמזלג העיד כי הכל היה על דעת הלקוחות, כאשר הבהיר כי במקרה דנן "זה לא לקוחות שמכתיבים להם מה לעשות. שלא נטעה פה. זה לקוחות כולם, כל מי שנמצא בחדר הה ידע בדיוק על מה מדובר, על מה הסכומים.." (פרו' עמ' 51 למעלה).
ובהמשך: "..ללקוחות האלה אין תכתיב, תאמין לי..." (פרו' עמ' 51 שורה 24).
218. אני דוחה את טענות מר כהן כאילו בעת חתימת ההלוואה ידעו כולם כי החברה לא יכולה לעמוד בהלוואה. מהעדויות עולה תמונה שונה.
מר אמזלג העיד כי דובר על פריסה של התשלומים כי הלקוחות טענו שמכירות החברה ילכו ויגדלו ולפיכך ביקשו שהבנק יקל עליהם בהחזר וזו הסיבה ש – 800,000 ₪ מתוך ה – 900,000 ₪ נפרסו לריבית בלבד. הנתבעים גם הציגו לקוחות (פרו' עמ' 52 למטה, עמ' 53 למעלה, פרו' עמ' 53 שורו' 10- 13).
הדברים, אגב, מתקשרים עם מה שקבעתי לעיל, לפיו לחברה הייתה אופטימיות בנוגע ליכולות המכירה והשיווק שלה את המוצר שפיתחה, יכולות שלא התממשו בשנים הרלוונטיות.
וראו גם את עדות מר מימון לגבי יכולת החברה לשלם את ההלוואה: "..הייתי מאוד רגוע ביחס לעתיד של החברה. אנחנו כבעלי מניות מאוד האמנו בחברה. זו הסיבה שעשינו את המאמץ של העברת הכספים מרגע שבאמת סולק הסכום שהיה עודף מבחינת הבנק על האשראי שהסכים להעמיד, ניתנה הלוואה שהייתה אמורה להיפרס על פני מספר שנים.." (פרו' עמ' 91 למטה). ובהמשך: "...במועד קבלת ההלוואה היה מדובר בחברה פעילה ומוכרת אפילו עם רווחיות מסיומת שיכלה בהבנתי לפרוע את ההלוואה ובעצם המאמץ שנדרש מאתנו לפני קבלת ההלוואה מבחינתי הוא המאמץ האחרון שאמור היה לעלות את החברה לפסים של חברה מצליחה.." (פרו' עמ' 92 למעלה). וראו בהמשך: "..אני מאוד האמנתי בחברה.." (פרו' עמ' 98 שורה 27), תשובתו של מר מימון מתייחסת לתקופת הזמן בה חתם על ערבות של 500,000 ₪, בחודש 10/13 כאשר ההלוואה ניטלה ביום 22.07.12.
219. באשר לטענת הנתבעים להפעלת לחץ באמצעות החזרת שיקים, אציין כי הנתבעים לא הוכיחו כי בתקופה שעד לביטול המסגרת סירב הבנק לשלם שיקים. מר כהן הפנה אכן להחזרות שנעשו באוקטובר ונובמבר 2010, אולם דפי החשבון ועדות אמזלג מראים שמדובר בהחזרות מקוריות ומעטות, הקשורות למצב חשבון ספציפי ביום כזה או אחר ולא למדיניות של הבנק.
הוכח כי הבנק החזיר שיקים שכן לחברה לא הייתה מסגרת אשראי, כאשר הבנק סירב להמשיך ולהעמיד את המסגרת, והיה סכסוך בין הצדדים (ראה למשל פרו' עמ' 186).
220. מעדות מר הורביץ וכן מהתנהלות מר כהן עולה כי החברה ציפתה שאקזיט שתעשה החברה יכסה את החוב לבנק.
ראו עדות מר הורביץ: "ש. לגבי החזר ההלוואה, האם הבנק היה צריך להעמיד ההלוואה עד קץ הדורות, איך לדעתך הייתה מסולקת בסופו של דבר ההלוואה, באיזה תסריט, איזה סנריו היה צריך להיות שהלוואה תסולק?
ת. אם היינו ממשיכים במסלול קצב המכירות היה עולה אני ידוע שגייסתי גם משקיעים וגם מפיצים ועמדנו בתכנית. בהמשך התוכנית היה שהמכירות יגדלו בצורה משמעותית ורוב הסיכויים שהיתה מתבצעת רכישת החברה על ידי חברה גדולה מחו"ל מכאן שכל נושא פרעון הלוואה יהיה זניח" (פרו' עמ' 166 שורות 10- 17).
מכאן שלשיטת מר הורביץ הבנק היה צריך להמתין עד האקזיט המיוחל.
טענה זו אין לקבל.
בינתיים עד היום, 14 שנים מהקמת החברה, אקזיט לא התרחש.
221. מטענותיו של מר כהן במסגרת תיק זה וכן מהעדות שלו עולה כי מר כהן היה סבור בזמן אמת וכך סבור עד היום כי שהחברה לא הייתה צריכה בכלל לפרוע את החוב לבנק. מר כהן מחזיק והחזיק בדעה, כי מי שהיה צריך לפרוע את החוב לבנק הינו מר אסולין בכלל. ולחברה אין ולא הייתה שום חובה לפרוע את ההלוואה.
סברה מוטעית זו, כפי שקבעתי לעיל, הביאה את החברה לסרב לפרוע את האשראי במשך שנים רבות, והביאה את החברה להפר את הסכם ההלוואה שחתמה עם הבנק, ולהפסיק לפרוע אותו.
כאשר נשאל מר כהן מה אמור להעלות בגורל האשראי בשעה שמר אסולין לא פרע אותו כפי שסבר מר כהן שהוא צריך לעשות – ציין מר כהן שהאופציה היא סגירת החברה.
אופציה של תשלום הכספים שהחברה משכה מהבנק, כלל לא עלתה במוחו של מר כהן. הדבר הביא לכך גם שמר כהן פתח חשבון בבנק מזרחי, התנתק מבנק לאומי, והתכחש ומתכחש עד היום, שלא כדין, לפירעון חוב החברה לבנק (וראו בעניין זה פירוט, במסגרת הדיון בטענות מר אסולין בהודעת צד ג').
222. באשר לטענת הנתבעים בנוגע לאי העדתה של גב' אדרי, אציין כי מר אמזלג, מנהל המחלקה העסקית של הסניף באותה עת, נתן כאמור עדות מטעם הבנק. הלה העיד כי עבד מתחת גב' אדרי וכן העיד כי הינו מעורה בפרטים ויודע אותם מידיעה אישית היטב, והשתתף בפגישות יחד עם מנהלת הסניף.
בנסיבות אלו, כאשר הובא לעדות מי שמכיר את העובדות מידיעה אישית וניהל בין היתר את המו"מ עם הצדדים, אני לא רואה שיש מקום להביא לחובת הבנק את אי העדתה של גב' אדרי (ראו פרו' עמ' 48 שורו' 6 – 7, שור' 10 – 11).
223. מאחר ודחיתי טענות החברה להתנהלות רשלנית ו/או מנוגדת לדין של הבנק, לא מצאתי מקום וצורך לדון בטענות החברה על נזקים שנגרמו לה בגין התנהגות הבנק.
224. להשלמת התמונה אציין כי הוכחה טענתו של מר אסולין לפיה ההבנה הייתה שבסיום תשלום ההלוואה על ידי החברה, הוא יופטר מערבותו. נכון שהדבר לא רשום בהסכם שנחתם בזמנו שנים רבות קודם לכן, אבל הדבר עולה מעצם נטילת ההלוואה ומהגיונם של הדברים. מר מימון תמך בעדות זו של מר אסולין: "...הציפיה היתה שהחברה תקח הלוואה ותעמוד בפרעונה ובסיום המועד אין חוב לחברה והעברים משוחררים" (פרו' עמ' 96 למעלה).
הדו שיח בינינו, גם עם שמוליק וגם עם רוני וגם עם בעלי המניות האחרים זה שכולם עושים כרגע מאמץ אבל בידיעה שבהפחתת החוב על 900,000 ₪ החברה חותמת על הלואה ופועלת מן הבנק לתקופה של 5 שנים לסילוקה" (פרו' עמ' 96 שורות 14 – 20).
ובהמשך: "....וההכנסה של הכסף הייתה כדי להקטין את היתרה של החוב, מתוך ההנחה וההסכמה של החברה שהיא תפרע את החברה (צ"ל ההלוואה- הח"מ), בתקופת הפירעון ובסוף התקופה הערבים ישוחררו מערבותם. זה נכון?
ת. זאת הייתה ההבנה (פרו' עמ' 1010 שורות 4 – 8).
ובהמשך: "..לא ידוע שיש החלטה בכתב על העניין הזה. האמירה שלי הייתה שמרגע שאין חוב, לא שייך שתשאר ערבות. הערבות ניתנת לאשראי מרגע שאשראי סולק אין עוד טעם בערבות. לא ידוע לי על החלטה של דירקטוריון החברה בעניין זה... לא הייתה החלטה פורמלית. כל בר דעת מבין שאין אשראי אין צורך בערבות. אני מדבר על הבנה. ההבנה שלי הייתה שאין אשראי אין ערבות. אין צורך בערבות.." (פרו' עמ' 102 שורות 12 – 22). וראו בהמשך: "..אז החברה, על ידי רוני כהן, חתמה בבנק על קבלת הלוואה מהתובע שהיתה אמורה להיפרע ולאחר 5 שנים היתה ההלוואה מחוסלת ובזה גם ערבותי האישית היתה גם מחוסלת. חתימת החברה על ההסכם הזה כל אחד מבין וגם רוני הבין, שפירושה שעם תום ההלוואה ערבותי חוסלה ובזה סיימתי חובותי כלפי החברה.."