דיון והכרעה
מה הוסכם בין החברה לבין מר אסולין?
מי היה צריך לפרוע את החוב לבנק?
165. מר כהן מצהיר בסעיפים 15 – 31 לתצהירו (תצהיר מיום 10.12.17), כי ההסכמות של החברה עם הבנק ועם מר אסולין, היו שמר אסולין משקיע בחברה סך כולל של 1,250,000 וכי השקעה זו נעשית מטעמים טכניים בלבד, על דרך של העמדת מסגרת אשראי בחשבון. מר כהן מצהיר כי מר אסולין ידע והסכים, וכך גם הבנק, כי מדובר בכספי השקעה של מר אסולין אשר אין בכוונת החברה או ביכולתה להחזיר לבנק ואסולין האחראי הבלעדי להשבתם.
טענה זו הוכחה כטענה שאינה אמת.
הוכח מה שהסכימו עליו הצדדים זה העמדת ערבות על ידי מר אסולין.
166. ההסכמות בין הצדדים עולות בבירור מלשון שני ההסכמים.
167. ראה ההסכם מיום 11.02.07: "הואיל והחברה הציעה לשמואל להעמיד בטחונות עבור אשראי הנדרש לה, והואיל ושמואל הסכים לכך, הוסכם בין הצדדים כדלקמן:
1. שמואל יעמיד לזכות חברת תמר בטחונות אישיים שלו כך שחב' תמר תוכל למשוך מחן הבנק שלה את הסכום שיוסכם עליו כדלהלן:
2. שמואל יעמיד בטחונות והחברה תקצה לו מניות כדלקמן: עבור כל 1% שיוקצה לו ממניות החברה – סך של 30,000$ ארה"ב..."
ההסכם מדבר במפורש על העמדת בטחונות על ידי מר אסולין, ולא על כך שמר אסולין יפרע את החוב שיוותר בחשבון, ככל שיוותר.
וראו גם ההסכם השני מיום 01.05.08:
1. המשקיע מתחייב לחתום על כתב ערבות אישית לפיו הינו ערב אישית לטובת הבנק....
2. המשקיע מתחייב לדאוג שהבנק יעמיד לחברה מסגרת אובליגו עד לסכום זה.
3. לצורך כך ישעבד המשקיע בטחונות אישיים שלו להנחת דעת הבנק.
4. המשקיע מתחייב לדאוג להסכמת הבנק להקטנת הערבות של ארבעת בעלי המניות..
168. טענותיו של מר כהן לפיהן מר אסולין היה צריך להכניס כסף חי בגובה האשראי, ככל והחברה לא תפרע את האשראי - סותרות לפיכך הסכם בכתב.
ההסכם דיבר על העמדת ביטחונות.
מר אסולין אכן העמיד את הביטחונות הנקובים בהסכם.
169. מר כהן ניסה לטעון כאילו לא סביר שמר אסולין יקבל מניות תמורת העמדת אשראי, אולם הוכח כי החברה הייתה זקוקה מאוד לאשראי, וכי קבלת האשראי התאפשרה רק תודות למר אסולין. החברה הייתה זקוקה לשמו הטוב ולקשריו של מר אסולין בבנק כדי להשיג אשראי.
170. מר כהן טוען שמר אסולין ביקש להשקיע בחברה, מר אסולין טוען שפנו אליו לגבי השקעה בחברה, כאשר עדותו זו נתמכת בעדות מר מימון ונתמכת גם בנוסח ההסכם. בהסכם נרשם שהחברה הציעה למר אסולין להשקיע בחברה.
171. מר הורביץ, מי שכיהן כמנכ"ל החברה בחלק מהשנים הרלוונטיות, העיד כאילו היו לחברה אופציות טובות יותר מהתקשרות עם מר מימון, ויכלה להשיג בקלות משקיע שישקיע בחברה כסף חי, אולם הטענה לא הוכחה ואף הוכח ההפך.
מר הורביץ הציג בעדותו כאילו המשקיעים "הידפקו על דלת החברה", והחברה אולם החליטה להתקשר עם מר אסולין (ראה סעיף 5 ו – 7 לתצהירו).
במהלך חקירתו הנגדית של מר הורביץ התברר אולם כי כלל לא היה מעורב במו"מ של החברה עם אסולין. כן עלה כי עדותו בדבר האפשרות של החברה להתקשר עם משקיעים תחת עם אסולין - אינה עולה בקנה אחד עם המציאות.
דומה כי עד היום המשקיעים אינם צובאים על דלתות החברה. גם בשנת 2018 זקוקה החברה כאוויר לנשימה לכספים. וראו מה שנכתב בפרוטוקול אסיפת בעלי המניות מהזמנים המאוחרים לתביעה, מיום 14.06.18: "..עולה שישנו צורך בגיוס השקעה של כ – 0.5 מ' ₪ שישמש ליישום תוכניות עבודה לשנה הקרובה ויהווה כ"צ'אנס אחרון" לבחינת כדאיות, שבהמשך פעילות החברה.." (הדגשה שלי – הח"מ). (מוצג אסולין 1).
172. מר אסולין, סיפר בעדותו כי החברה לא הצליחה למצוא משקיעים.
מצאתי את עדותו עדיפה על עדותו של מר הורביץ, שכן מר אסולין העיד כי היה מעורב בעצמו במו"מ מול מספר משקיעים. וראו עדותו: "ש. זה נכון יהיה לומר שגם ב – 2007 וגם ב – 2008 החברה היתה חברה עם פוטנציאל והיו הרבה אנשים שרצו לעלות על העגלה הזו. חברה עם פוטנציאל ולכן רצית גם להכפיל את סכום המניות שלה?
ת. לא. החברה הייתה זקוקה לאשראי, כמו אויר לנשימה, לא היו לה מקורות בשבילה גם ב – 2007 וגם ב – 2008 ולפי המידע שרוני וגם אודי הורביץ, המנכ"ל, מסרו, הם דיברו שאין מקורות והחברה עומדת להפסיק פעילות. היו ניסיונות להכניס משקיעים וגם אני השתתפתי במו"מ לחיפוש משקיעים, כך שבסופו של דבר המשקיעים לא קפצו, כך שלא היו מלא משקיעים בפתח הדלת. ויותר מזה, אין שום משקיע עד היום שאפילו לא התקרב לסכום ההשקעה שאני נדרשתי לסכן..." (פרו' עמ' 125 שורות 14 – 21).
וראו בהמשך: "..ת. כן אבל אז נמצאו משקיעים שקנו חצי אחוז, היו שקנו אחוז אחד ולכל היותר היו שני אחוז. לא זוכר שמישהו בכסף חי שם יותר משני אחוז על פי השווי הזה. אם החברה הייתה מוצאת הייתה לוקחת כסף חי ולא מסתפקת בערבות. לחברה לא היתה אפשרות למצוא משקיע שיתן כסף" (פרו' עמ' 126 למעלה). וראו בהמשך "..היה מדובר בשני משקיעים שאני השתתפתי אישית במו"מ איתם ואף הובלתי אותו. אותם משקיעים היו מעוניינים לרכוש מניות אבל הם אמנם היו מוכנים לשים כסף חי, אבל הם דרשו שהכסף יוחזר להם בשלב מסוים ועל זה רוני לא הסכים ולכן התפוצץ המו"מ (עמ' 126 שור' 19 – 21).
וראו בהמשך: "..להסכם אלי החברה הגיעה עם הלשון בחוץ כאשר החברה ניסתה לגייס משקיעים ולא הצליחה.." (פרו' עמ' 126 למטה).
173. מר הורביץ דיבר בעדותו על כך שהיה צפי שהחברה תעשה אקזיט. מאז שנת 2006 ועד לסיום שמיעת תיק זה, לא נמסר כי אקזיט כזה אכן צלח...
מר הורביץ בעצמו העיד כי בשנת 2008 החברה עמדה לפני אקזיט של מיליון דולר וכבר אמרו לו לחפש גנים לילדים שלו בחוץ לארץ, אולם בסוף הכל נפל (ראה פרו' עמ' 163 שורו' 10 – 13).
174. כאמור לעיל הוכח כי החברה הייתה זקוקה לאשראי והצליחה לקבל אותו באמצעות פעולות מר אסולין ושמו הטוב בבנק. ברור מאליו כי אם לחברה היו אופציות טובות יותר, של משקיע בכסף חי, הייתה החברה קופצת על המציאה, ולא מסתפקת בערבות לקבלת אשראי, מה שקיבלה ממר אסולין.
175. מהעדויות שנשמעו עולה כי מר אסולין היה לקוח מכובד וחיובי של הבנק. כן עלה כי הבנק הסכים לתת אשראי לחברה על סמך הערבויות שנתן (ראה סעיף 9 לתצהיר מר אמזלג).
ראה עדותו של מר נבון: "ש. אתה מאשר שמר אסולין היה מוכר כלקוח טוב של הבנק אמין וללא בעיות כלכליות? ת. מאשר.
ש. האם יכול להיות שהעובדה שהבנק ידע שמר אסולין למעשה עומד מאחורי החברה, השפיע על ההחלטה להעמיד לה את מסגרת האשראי?
ת. אני מניח שכן. לשאלת ביהמ"ש האם אני מניח או זוכר אני משיב שאני זוכר.." (פרו' עמ' 41 למטה). ובהמשך: "..יש משקל גדול כאשר לקוח אמין ומאוד זהיר, עומד אחרי החברה ומאמין בה, יש לזה משקל, הוא לא אדם מן הישוב.." (פרו' עמ' 42 שורות 5 – 6). ראה גם עדותו של מר אמזלג: "ש. מר נבון שהוא דמות בכירה בבנק העיד בישיבה הקודמת שמר אסולין היה לקוח מעולה? ת. אני מסכים" (פרו' עמ' 61 שורות 26 – 27).
176. וראו תשובות מר אסולין לשאלות בחקירה נגדית במהלכה הוטח בו כאילו לא שילם דבר עבור המניות. מה שענה בתגובה בהחלט מקובל עלי, ועולה בקנה אחד עם המסמכים והעדויות בתיק: "ש. לא שילמת שום תמורה בגין המניות האלה? ת. אתה רציני? להיות ערב לסכומים כאלו גבוהים במשך שנים רבות, לשעבד ערבון, בהתחלה 150,000 ₪ ואחר כך עוד 150,000 ₪. אני משקיע בבורסה, אם הייתי משקיע בבורסה הייתי מרוויח יותר. אני כלכלן. מרתקים לך כסף" (פרו' עמ' 128 שורות 21 – 24).
177. וראו למשל עדותו של מר וידאל לגבי חוסר האפשרות לפתוח חשבון בנק לחברה שאין לה שקל בחשבון ואין לה כל רכוש (פרו' עמ' 154 למטה).
בזכות הקשרים של מר אסולין וערבותו בבנק – הדבר התאפשר, ולחברה ניתן אשראי.
178. העובדה שמה שסוכם בין הצדדים הינה מתן ערבות ולא נשיאה בחוב עולה לא רק מלשון ההסכמים אלא גם מהעדויות שנשמעו לפני. כל העדים שהעידו מידיעה אישית על ההסכם בין החברה לבין אסולין וההסכם עם הבנק, תמכו בעדות מר אסולין ולא בעדות מר כהן.
179. מר אמזלג שלל בתצהירו מכל וכל את טענות מר כהן בדבר "ההסכם המשולש". מר אמזלג העיד בתצהירו כי הלקוח של הבנק הינה החברה ולא מר אסולין. כמו כן העיד כי לפי הסכם ניהול החשבון, החברה התחייבה לפרוע את חובותיה ולא אחרים. כן הוסיף כי מי שהיה בקשר רציף עם הבנק להסרת החוב ונכח בכל הפגישות הוא מר כהן, ומעולם לא שמע את הטענה כאילו החוב הוא של מר אסולין (ראה סעיפים 8 – 12 לתצהירו).
180. גם מר נבון שלל בתצהירו טענה זו מכל וכל (ראה סעיף 5 לתצהירו). בעדותו עמד על האמור בתצהירו בעניין זה: "..ת. לא היה הסכם משולש" (פרו' עמ' 32 שורה 28).
ובהמשך: "...הבנק אף פעם לא עושה הסכם משולש.." (פרו' עמ' 32 שור' 32).
181. גם מר מימון תמך בעדותו של מר אסולין: "...בשנת 2007 הגיעו החברה ומר שמואל אסולין להסכם למתן ערבות לחברה לקבלת אשראי מבנק לאומי סניף הנגב בבאר שבע בסכום של עד 500,000 ₪ בתמורה להקצאת מניות..". (סעיף 7 לתצהירו).
וראו גם חקירתו הנגדית: "ש. השקעה של 500 אלף שקלים תמורת מניה.
ת. זה לא השקעה, זה היה ערבות לחברה לקבלת אשראי מבנק לאומי.." (פרו' עמ' 88 שורות 9- 10).
182. מר אבי וידאל תמך בתצהירו בטענות מר כהן בדבר מה שסוכם עם מר אסולין והבנק, אולם הודה במהלך חקירתו הנגדית כי לא היה מעורב במו"מ עם אסולין על ההסכמים ולא היה אז בחברה (פרו' עמ' 154 שורות 5 – 8), כן העיד כי לא היה שותף למגעים מול הבנק (פרו' עמ' 158 שורות 18), ולפיכך הרי שאין לו ידיעה אישית על מה שהצהיר בעניינים אלו.
183. מר הורביץ אף הוא תמך בתצהירו בטענות מר כהן בדבר מה שלכאורה סוכם עם אסולין והבנק, אולם אף הוא הודה במהלך חקירתו הנגדית, כי לא היה מעורב ישירות במו"מ עם אסולין (פרו' עמ' 161 למטה), ולא דיבר עם הבנק ועם הפקידים (פרו' עמ' 162 שור' 4– 5).
184. מר כהן הודה בעדותו כי אין מסמך כלשהו של הבנק, המאשר שהחוב הוא חובו של אסולין (פרו' עמ' 11 שורו' 20 -22).
185. עיון במסמכים שהוחלפו בין הבנק לבין החברה מזמן אמת, מעלה כי החברה הכירה בכך שהחוב לבנק הוא חוב של החברה.
כך למשל ביום 25.11.10 כתב מר כהן מכתב לבנק בו התבקשה ארכה לכינוס הנהלת החברה וקבלת החלטה בדבר פירעון החוב לבנק (ת/5). מר כהן בחקירתו לא נתן תשובה טובה מדוע כתב באותו מכתב "חובנו" לבנק, אם החוב באותה עת היה החוב של אסולין ולא של החברה, כטענתו (פרו' עמ' 185, שור' 1 – 13).
ביום 08.02.11 כתב מר כהן מכתב לבנק ובו רשם כי סוכם כי הבנק יעמיד לחברה הלוואה. כלומר, מודה שההלוואה צריכה להינתן לחברה ולא למר אסולין.
ביום 08.10.13 שלח מר כהן למר אמזלג פקס ובו נרשם: "אליקו שלום, למרות רצוננו הכנה לעמוד בלוח החזר תשלומי חובנו לבנק נראה לי שלא נוכל לעמוד ברמת החזרים נוכחית וכבר החודש אנחנו נכנס למצוקה בתזרים המזומנים של החברה" (ת/6). כלומר, מר כהן ראה באותה עת את החוב, כחוב של החברה.
אני דוחה את טענות מר כהן בסיכומיו כאילו לא הקפיד על הניסוח באותם ימים והשתמש באותו מטבע לשון בו השתמש הבנק בפניותיו אליו.
דווקא בשל "חוסר ההקפדה על הניסוח", דומה שמכתביו מזמן אמת משקפים את הדרך בה ראה אף הוא את הדברים. ואין מקום לאפשר לו "לנסח את הדברים מחדש" במסגרת הליך משפטי.
186. ביום 27.05.07 פנה מר כהן לבנק במכתב, במסגרתו שאל מי אחראי לתשלום החוב כחייב ראשון, אם יצטבר לחברה חוב של עד 120,000$, והחברה תקלע לקשיים כספיים ואין לה נכסים למימוש סגירת החוב (מוצג ת/3).
על מכתב זה השיב הבנק לחברה ביום 30.05.07, כאשר בתשובה נרשם כי הפניה אינה ברורה וכי החברה אחראית לפירעון כל החובות וההתחייבויות בחשבון. כן נרשם כי לצורך פירעון החובות כאמור באפשרות הבנק לפנות הן לחברה והן לערבים (מוצג ת/4).
מר כהן טוען כי לא קיבל מכתב תשובה זה. מדובר בטענה שיש קושי לקבלה, שכן אדם שפונה במכתב לקבל הבהרה, חזקה שבודק האם התקבלה תשובה לפנייתו. כך או כך הדבר מעיד שגם מר כהן הבין בזמן אמת, שכלל זה לא ברור שהחייב הראשון הוא מר אסולין ולא החברה. ואם מכתב התשובה התקבל על ידו, אז וודאי וודאי שהיה ברור לו של מי החוב.
187. ביום 15.12.13 שלח מר כהן מכתב לבנק בשם החברה ובו ביקש פגישה נוספת בבנק, לאור דרישת מר אדרי שהחברה תפרע את החוב ואם לא החוב יועבר להליכי גביה (ת/16). ככל וסבר מר כהן בזמן אמת כי החוב הוא חובו של אסולין ולא של החברה, מדוע לא נכתב הדבר באותו מכתב.
188. אין חולק כי החברה, בחתימתה ובחתימתו של מר כהן חתמה על הסכם ההלוואה, כאשר הלווה על פי הסכם ההלוואה היא החברה.
מר כהן בעדותו לא התכחש לכך שהחברה היא שנטלה את ההלוואה:
"..כ.ה. רחלי טיקטין עדולם: אז אתה לקחת את ההלואה או מימון לקח?
ת. אנחנו, חברת תמר.
כ.ה. רחלי טיקטין עדולם: לא מימון, אסולין.
ת. חברת תמר קיבל את הכסף הזה כתוצאה מ..
כ.ה. רחלי טיקטין עדולם: בדיונים אחרים נאמרו דברים קצת שונים לעניות דעתי. כן. חברת תמר. כן.
ת. חברת תמר נאלצה לקחת את ההלוואה הזו.
כ.ה. רחלי טיקטין עדולם: כן.
ת. ואחר כך זה נהפך לחוב שלה. אחרי שאילצו אותה. כלומר אנחנו מאלצים אותך, עכשיו אתה חייב, עכשיו אתה לא יכול להחזיר אנחנו נסגור אותך.." (פרו' עמ' 199 שורות 3 – 13). בעניין הדברים השונים שנאמרו קודם לכן על ידי מר כהן, ראה למשל סעיף 70 לתצהיר העדות הראשית שלו (התצהיר שהוגש במסגרת ראיות הצדדים השלישיים), בו הוא מצהיר כי מי שהיה צריך לפרוע את ההלוואה זה מר אסולין ולא החברה.
189. מר כהן לא ידע להסביר איך זה שהחברה חתמה על הסכם הלוואה לחוב שאינו שלה: "..לשאלת ביהמ"ש איך אני חותם על חוב לא שלי אלא של שמואל אני משיב מה יכולתי לעשות? אמרו נציגי הבנק שהם הלכו לתבוע ובסוף תבעו. לשאלת ביהמ"ש איזה אדם/חברה חותמת על החוב לא שלה, אני אומר שזה אשראי שהיינו צריכים לקבל משמואל.." (פרו' עמ' 168 שורות 22 – 26).
190. העובדה שהחברה ראתה את עצמה חייבת לשלם את תשלומי ההלוואה עולה גם ממסמכים נוספים הקיימים בתיק.
עיון בדו"חות הכספיים של החברה מעלה כי החברה רשמה בדו"חות הכספיים את ההלוואות כהלוואות שהועמדו לה, ואת הוצאת הריבית בגין האשראי הבנקאי כהוצאות לניכוי מהכנסתה החייבת (ראה נספח 2 לתצהיר אסולין).
בביאור מס' 9 – הלוואות מתאגידים בנקאיים, מצוין כי הבנק העמיד את ההלוואה לפירעון מידי ותבע את החברה, ולא נרשמה שם הסתייגות לפיה החוב אינו חוב של החברה.
191. ככל והחברה חשבה שמר אסולין חייב לפרוע את ההלוואה ולא היא, והחליטה לפרוע את ההלוואה ולהתחשבן איתו בהמשך הדרך (ראה למשל 73 לתצהירו של מר כהן), לא ברור מדוע החברה לא הגישה הודעת צד שלישי נגד מר אסולין, ונזכרה להגיש נגדו תביעה רק במועדים מאוחרים לניהול הליך זה.
192. מעדות מר כהן עולה כי הוא חשב לעצמו, או קיווה, או ייחל לכך, שהחברה לעולם לא תצטרך לכסות את האשראי שנטלה, אולם כוונה זו לא הובנה - על ידי מר אסולין, על ידי הבנק, על ידי מר מימון – כל אותם עדים מלבד מר כהן בעצמו. והכי חשוב יש לומר כוונה זו של מר כהן לא מצאה ביטויה בהסכם שנכרת בין החברה לבין מר אסולין.
ראו בעניין זה עדותו של מר כהן: "...לשאלת בית המשפט מי היה צריך לכסות את החוב בבנק החדש, אני אומר שהרווחים היו מכסים. ושבית המשפט שואל אם לא היו רווחים לכסות, אז אני אומר שאז החברה היתה נסגרת שמואל כערב היה צריך לכסות את זה..." (פרו' עמ' 188 שורות 17 – 20).