13. בהמשך יובהר כי תביעת מדיה ועמסת נגד אילון הייתה בשלה בעת שנפתח תיק חיפה, אף קודם לכן [ר' להלן בחלק יא]. מסיקה נקט שיהוי קיצוני, לא מוסבר, בהגשתה. במציאות זו, חסרונם הנטען של מסמכים הדרושים להוכחת חוב אילון למדיה מונח לפתחן של התובעות שכנגד. אם נגרם להן נזק ראייתי בשל השיהוי בו לקו, זהו נזק שהן יצרו במו ידן.
14. למעלה מן הצורך, אדרש לכמה דוגמות מן התיעוד שעליו הושתתו סכומי התביעה שכנגד.
--- סוף עמוד 88 ---
15. מסיקה טען שעבור רכישת הזיכיון מהדרן לשם הקמת מדיה שילמה עמסת 300,000 ₪, אותם דרש מאילון בשל העברת הפעילות למדיה השניה. מסיקה לא ידע כיצד שולם סכום זה. לא היה בידו להציג קבלה שניתנה לעמסת בגינו [עמ' 1289 ש' 5, 17; עמ' 1292 ש' 21-16]. מסיקה עצמו העיד שחלקו בקנית הזיכיון היה 200,000 ₪, שליש משוויו הכולל, ואילון שילם סכום זה בשיק של החברה חי את לידור [ר' לעיל בחלק ו(1)]. הדבר לא מנע ממסיקה לטעון כי עמסת שילמה עבור חלקה בזיכיון 300,000 ₪ [עמ' 1290 ש' 25 עד עמ' 1291 ש' 6; עמ' 1293 ש' 21-18]. להוכחת התשלום הסתמך מסיקה על כרטיס של מדיה בהנהלת החשבונות של עמסת [עמ' 1294 ש' 26-22]. לגבי תיעוד זה נקבע שהוא לבדו אינו מספק בסיס לממצא לטובת התובעות שכנגד. מסיקה לא הציג תיעוד חיצוני לכרטיס והשליך יהבו על עדות רו"ח רחמים [עמ' 1295 ש' 18-10].
16. מסיקה דרש מאילון 75,000 דולר; כשנשאל לפשרו של הסכום ענה: "היה איזה משהו" [עמ' 1303 ש' 20-17]. הוא שב וגולל את סיפורו של מיזם מיומנה וכישלונו הכלכלי אך לא עלה בידו להסביר למה שימש סכום זה ומה זיקתו לטענה בדבר העברת הפעילות ממדיה האחת לאחרת [עמ' 1303 ש' 25 עד עמ' 1305 ש' 4; כל הנוגע ללהקת מיומנה ידון להלן בחלק יב]. עדותו ביחס לרכיב זה בתביעה לא הייתה החלטית אלא רצופת השערות וסייגים [עמ' 1305 ש' 15, 17].
17. אם נטלו מסיקה ואילון חלק במיזם מסוים שהסתיים בכישלון, ללא רווח ותוך הפסד, הרי זה סיכון שהתממש ומסיקה אינו זכאי לשיפוי מאילון בשל חלקו בהשקעה במיזם. המיזם בקנדה, שהיה חד-פעמי, אף לא היה חלק מפעילות מדיה, לגביה נטען שהועברה לאילון – זאת בשונה מטענה לפעילות עתידית שהובטחה למדיה בידי מיומנה כמעין פיצוי על כישלון המיזם בקנדה, לגביה טען מסיקה כי מי שנהנה מפירותיה היה אילון [עמ' 1336 ש' 12 עד עמ' 1337 ש' 5]. לפי עדות מסיקה, הסך של 75,000 דולר שימש להפעלת המיזם בקנדה, לא לפעילות המשך עתידית בישראל [עמ' 1304 ש' 14 עד עמ' 1308 ש' 7]. לא הוכחה עילה שתצדיק את פסיקתו.