עולה, אם כך, שהגדרת הנאמנות בחוק היא רחבה ביותר. היא עשויה לחול הן על נאמנויות שהוסדרו בחוק (למשל אפוטרופסות), הן על נאמנויות שנוצרו באופן עצמאי בידי הנאמן והנהנה. כפי שציין המלומד כרם: "התחולה הרחבה של ההגדרה מאפשרת לתפוש ברשתה כל זיקת נאמנות, גם כשייעשה ניסיון להסוותה או להתחמק בדרך אחרת מהחלתה... חוק הנאמנות אינו מייחס חשיבות מיוחדת לקיומן של תבניות מסוימות דווקא של נאמנות" (שם, בעמ' 38-40, 132).
11. להרחבת התמונה יוער כי מוסד הנאמנות זכה לדיון מקיף גם במשפט העברי. הרב אשר וייס כתב לאחרונה כי ניתן לשבץ את הנאמנות באחת משתי מסגרות חלופיות: שליחות, או קניין (שו"ת מנחת אשר, חלק ב, סימן קג). על פי האפשרות הראשונה, הנאמן הוא שליחו של בעל הנכסים עליהם הוא מופקד. אלא שמאפשרות זו יוצא שהשליח "מוגבל הוא מעצם טבעו, ותלוי תלות מתמדת במשלחו". דוגמא לכך מצויה בהלכה לפיה המשלח רשאי לבטל את השליחות אף שלא בפני השליח (המשנה בגיטין לב, א). תלות זו עלולה להקשות על הנאמן למלא את תפקידו כראוי – להשביח את נכסי הנאמנות לטובת הנהנים. על פי האפשרות השנייה, הנאמן יכול לפעול בנכסים מתוקף קניין שהוענק לו בהם. באשר לאפשרות זו הודגש כי הכוונה היא שבעלי הנכסים יישארו בעלי הקניין העיקרי בנכס, בעוד שהנאמן יקנה את הנכסים "רק במידה הנצרכת לביצוע תפקידו בשלימות". בכך מכיר המשפט העברי בעיקרון של הקניין המוגבל. דוגמא נוספת לכך היא "קניין פירות" (בבלי, בבא בתרא קלו, ב; בבלי, גיטין מח, א). נדמה כי הניתוח העיוני של המשפט העברי מבליט נקודה חשובה בתיק זה: הקביעה בדבר קניין מוגבל ממחישה את היבט האחריות של הנאמן כלפי הנכס.
--- סוף עמוד 10 ---
12. האם המסכת העובדתית בתיק זה מלמדת כי בראל אכן היה נאמן על כספי ההלוואה?
המערערים משיבים לשאלה זו בשלילה. לגישתם, מדובר היה בעסקת הלוואה נטולת ממד של נאמנות. על פי השקפתם, לאחר שהתברר כי פרויקט ירוחם נכשל – הוסכם שכספי ההלוואה יופנו למטרות אחרות, שטיבן לא הוגדר, ויושבו בתום מועד נקוב בתוספת ריבית. הסדר כזה, כך נטען, איננו בגדר נאמנות: הכספים לא הוחזקו בחשבון הבנק לטובת המלווים, ואף לא לשם מטרה מוגדרת. בהיבט נוסף טוענים המערערים כי ההסכם עליו חתמו כאמור שלוש הלוות – איננו מלמד על יצירת נאמנות: ההסכם הסדיר את מערכת היחסים הפנימית בין הלוות, ולא כלל הוראות מפורשות לעניין הנאמנות. למעשה, בראל והמלווים כלל לא היו צד להסכם. המערערים מוסיפים כי הצדדים בשעתו לא ראו את בראל כנאמן; כך למשל לא ניתן לו שיקול דעת, והוא לא נדרש לדווח על השימוש בכספים.