במקרה שלפנינו הנתבעת לא טענה (ובוודאי שלא הוכיחה) כי התובע ניצל ימי חופשה בתקופת עבודתו. בנסיבות אלה לא עלה בידיה להוכיח שהוא יצא לחופשות משנת 2015 ואילך.
146. מספר ימי החופשה: בהתאם לסעיף 6.4 להסכם השני זכאי התובע ל-24 ימי חופשה בשנה. אי לכך, התובע זכאי לתשלום בעד 75 ימים קלנדריים (24 x 3 + 24 x 1.5/12).
147. שווי יום חופשה: סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע כי פדיון חופשה ישולם לעובד ב"סכום השווה לדמי חופשה שהיו משתלמים לו אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". בהתאם לסעיף 10 לחוק יש לשלם לעובד דמי חופשה בגובה שכר עבודתו הרגיל שהיה משולם לו אילו לא יצא לחופשה.
148. בנסיבות אלה, שווי יום חופשה של התובע כולל את הבונוסים ששולמו לתובע. ובלשונו של בית הדין הארצי בעניין אטקה[119]:
"בית הדין קמא חייב את המערערת לשלם למשיב דמי פדיון חופשה שנתית על בסיס שכרו הכולל פרמיות ועמלות (סעיף 44 לפסק הדין). בקשר לכך טוענת המערערת כי יש לחשב את פדיון החופשה לפי השכר 'הרגיל' שאינו כולל פרמיות ועמלות. טענה זו דינה להידחות. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 מחייב את המעסיק לשלם לעובד פדיון חופשה ביום שהוא חדל לעבוד. לעניין זה קובע סעיף 10 לאותו חוק כי דמי החופשה יהיו בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד, והשכר הרגיל לעניין זה, לגבי עובד חודשי, הוא '... שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד' (סעיף 1(ב) לחוק). מכאן, שלעניין פדיון ימי חופשה בסיס השכר רחב יותר מזה של פיצויי פיטורים ולפיכך צדק בית הדין קמא בחישוב שערך בסעיף 44 לפסק הדין" (ההדגשה הוספה- ק.כ).
מכאן, ששווי יום חופשה של התובע כולל את רכיב שכר הבסיס ואת רכיב ה"בונוס".
--- סוף עמוד 39 ---
149. סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית קובע כי החישוב יתבצע לפי ממוצע השכר בשלושת החודשים המלאים בשנה האחרונה לעבודה[120]. משלא הועלתה כי טענה שלפיה התובע עבד בהיקף משרה שאינו מלא במהלך השנה האחרונה לעבודתו, הרי שיש לחשב את שווי יום החופשה לפי ממוצע שכרו בשלושת החודשים שקדמו לסיום העסקתו.
150. התובע צירף לתצהירו חשבוניות עד לחודש 11/2017[121]. אי לכך, בשלושת החודשים האחרונים שבגינם יש בידינו ראיות לשכר ששולם לתובע, ממוצע השתכרותו היה 16,667 ₪ לחודש (15,200 + 16,200 + 18,600). בנסיבות אלה שווי יום חופשה קלנדרי של התובע הוא 556 ₪ (16,667/30).