--- סוף עמוד 7 ---
13. הכלל הקבוע בחוק ובפסיקה הוא חד משמעי ולפיו ניתן להגיש הליך של תובענה ייצוגית רק בהליכים המפורטים בתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות, כאשר פרט 10(3) לתוספת השנייה מחריג מתחולת החוק תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעסיק של אותו עובד או ארגון מעביד שהוא חבר בו, צד להסכם קיבוצי. המבקשת הפנתה בסיכומיה ובבקשתה לפסיקת בתי הדין לעבודה אשר דחו בקשות במקרים דומים (סעיף 25 בסיכומיה). מר סלע אינו חולק כי חל עליו הסכם קיבוצי המסדירים את תנאי העסקתו. על כן טענה המבקשת כי נקודת המוצא היא כי עומד בפני מר סלע מחסום חוקי המונע ממנו להגיש תביעה ייצוגית וחל עליו הנטל להראות כי התקיימו נסיבות חריגות וקיצוניות המאפשרות לו להתגבר על המחסום. לאור העובדה כי מר סלע לא עמד בנטל האמור – יש להורות על סילוק בקשתו לאשר תביעתו כתובענה ייצוגית.
14. עוד בסיכומיה, טענה כי עניינה של התובענה היא בזכות הסכמית מובהקת ולא בזכות מכוח חקיקת מגן שכן אין כל חוק המסדיר תשלום, שכר או אחר, עבור בגין זמן נסיעה לעבודה וממנה (למעט דמי נסיעה מכוח צו ההרחבה הכלל משקי). יתרה מכך, הפסיקה קבעה כי הכלל הוא שאין זכות כזו. בענייננו, הצדדים ליחסים הקיבוציים התייחסו לסוגיה וקבעו במפורש בהסכם המרכיבים שזמן הנסיעה לעבודה של המרכיבים לא יקנה להם זכות לתשלום נוסף (סעיף 34 בסיכומי המבקשת). יש לקבוע כבר עתה כי טענתו בעלמא של מר סלע לפיו הטילו על המרכיבים תפקיד נוסף, וזאת ללא כל ראיה- הופרכה. ועל הדברים האמורים הצהיר גם יו"ר הוועד שמכיר את ההסדר הקיים בחברה בעניין זה מכוח תפקידו בעבר כמנהל מחלקת הרכבות הובלות משך שנים. גם סמנכ"ל משאבי אנוש במבקשת הצהירה כי לא הוטל על המרכיבים תפקיד נוסף בדמות איסוף עוזריהם (30-28בתצהירה). המבקש יכול להעיד לכל היותר על עצמו ולא על העובדים אחרים, לא הוויכוח כאמור טענתו ואף נמנע מלחקור את עדי המבקשת. על כן לא יכולה לקום טענה להפרת חובה מכוח חקיקת מגן. בכל מקרה, טענה המבקשת כי גם אם היה מדובר בחקיקת מגן, גם אז לא ניתן לומר כי זכות הופרה, שכן לפי תחשיב אותו הגישה עולה כי המשכורת החודשית ששולמה למר סלע, עלתה על הגמול לו היה זכאי, בעד שעות רגילות ונוספות גם יחד מכוח חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה, בשים לב לכך כי התובע גם קיבל ערך שווי רכב. המשיב לא התייחס עניין זה בתצהירו ולא בכדי.